פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
7566/11
בפני:
כבוד השופט ח' מלצר
העורר:
אטיאס מאור
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע במ"ת 52327-09-11 מיום 10.10.2011, שניתנה על ידי כב' השופט א'
אינפלד
בשם העורר:
עו"ד אורי בן נתן
בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות
החלטה
1.
לפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מתאריך 10.10.2011 (כב' השופט א' אינפלד ), בגדרן נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום וכן כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. בנוסף נקבע כי יש לקבל תסקיר מעצר על מנת לבחון האם ניתן להפחית את המסוכנות הנשקפת מן העורר במידה מספקת, על דרך של חלופת מעצר, וכי עד להחלטה אחרת ישאר העורר במעצר.
בפתח הדברים אביא בקצרה את העובדות הצריכות לעניין.
2.
בתאריך 6.10.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע כתב אישום כנגד העורר ואדם נוסף, בשם חיים עדן (להלן: עדן ), המייחס לעורר עבירות של: חבלה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפה לשם סחיטה.
3.
על פי הנטען בכתב האישום, בסמוך לתאריך 14.9.2011, נפרץ בית אימו של אדם בשם יורם אוחנה
(להלן: אוחנה ), ובעקבות זאת פנה אוחנה לעדן וביקש ממנו לגלות מי אחראי לפריצה. לאחר בירורים שערך עדן, הוא השיב לאוחנה כי מר רועי פחימה (להלן: המתלונן ), עימו הייתה לעדן ולעורר היכרות מוקדמת, מוכר כפורץ בתים, וכי הוא ידע מי האחראי לפריצה. אז קשרו עדן, העורר ואוחנה קשר לפתות במרמה את המתלונן למקום מפגש, שם יתקפו אותו, ויאלצו אותו לגלות מי אחראי לפריצה.
בהמשך לקשר ולשם קידומו, כך נטען, התקשר עדן למתלונן ושכנע אותו להיפגש עימו במרכז העיר דימונה. בסמוך למקום המפגש המתינו אוחנה ו- אביאל מלכה (להלן: מלכה ), כשהם ישובים ברכבו של אוחנה. משהגיע המתלונן למקום, והחנה את רכבו, נצמד אוחנה עם רכבו לאחורי רכבו של המתלונן, ואז ניגש, כנטען, מלכה, לרכבו של המתלונן, והתיז גז מדמיע דרך חלון הנהג, שהיה פתוח, לכיוון המתלונן. לאחר מכן ניגש מלכה לדלת הנוסע שליד המתלונן, פתח אותה ונכנס לרכבו. המתלונן ירד אז מרכבו וניסה להימלט מן המקום. במהלך מנוסתו פגש המתלונן במונית וניסה להיעזר בה, ברם אוחנה חסם את הדרך למונית ומשך את המתלונן החוצה ממנה.
בעוד אוחנה מכה את המתלונן באגרופים וסטירות בפניו, הגיעו למקום העורר ועדן, ביחד עם מלכה ואדם נוסף שאיננו מוכר למדינה. אוחנה ניסה להכניס את המתלונן לרכבו, וכשזה התנגד, שלף העורר, על פי האמור בכתב האישום, אלה, והיכה באמצעותה את המתלונן בראשו. המתלונן נפל לרצפה, ואז קיללו העורר ואוחנה את המתלונן והיכו אותו, כשאוחנה מאיים עליו כי: "יעשה אותו נכה".
לאחר מכן משכו הנאשמים והאחרים את המתלונן בכוח לרכבו של אוחנה, ואילו מלכה הורה למתלונן למסור לו את מפתחות רכבו ואת הקוד לביטול מנגנון האזעקה, נטל את רכבו, ואז נסעו כולם למנחת הממוקם בסמוך לאולם האירועים "גני דניאל", כשמלכה ועדן נוסעים ברכבו של המתלונן. משהגיעו למנחת, הוציאו הנאשמים והאחרים את המתלונן מהרכב, ואז פנה אוחנה אל המתלונן ואמר לו כי הוא יודע שהמתלונן פרץ לבית אימו, וכי הוא מקציב לו עשר דקות, כדי להחזיר את הזהב שגנב. המתלונן התחנן והכחיש קשר לפריצה. לאחר מכן ערך אוחנה חיפוש על גופו של המתלונן, ושלף, כנטען, מבגדיו 5,000 ש"ח, תוך שהוא מאיים עליו ומפחיד אותו, על מנת למנוע את התנגדותו לגניבת הכסף.
בהמשך, הפציר המתלונן באוחנה להחזיר לו את מפתחות רכבו, על מנת שיבדוק את אפשרות החזרת הרכוש שנגנב לאימו. בעקבות זאת, העביר אוחנה את מפתחות רכבו של אוחנה למתלונן, ורכבו של המתלונן נותר בידי הנאשמים האחרים. המתלונן נסע מהמקום ולאחר מכן הוחזר אליו רכבו.
4.
במקביל לכתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של עדן והעורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.
5.
בתאריך 5.10.2011 התקיים דיון בבקשת התביעה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, במהלכו טען העורר כי אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולחלופין כי הראיות אינן מצדיקות את המשך מעצרו. באותו מועד הגישה ההגנה עותק מדיסק המתעד שיחה בין המתלונן לבין אדם בשם יעקב מידם (להלן: מידם ), בפניו הודה המתלונן כי שיקר בפרטים מסוימים בחקירתו במשטרה, בין היתר כשטען שנגנב ממנו כסף, וכי הוא הוכה באלה על ידי העורר.
6.
בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי בעוד הקלטת האמורה: "בוודאי מחייבת התייחסות בתיק העיקרי" – אין בה כדי לכרסם בראיות לכאורה. בהמשך, ניאות בית המשפט לשמוע הצעת חלופה שהייתה מוכרת לו מדיון קודם, במסגרתה העורר ישהה בהרצליה, ואולם בסופו של יום החליט להורות על הכנת תסקיר מעצר.
מכאן הערר שלפניי.
7.
העורר טוען כי שגה בית המשפט הנכבד קמא עת קבע כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. לשיטתו של העורר, לא הוכח כי העורר לקח חלק פעיל באירוע החטיפה, ובנוסף לכך, העורר מעלה מספר תמיהות ביחס לגרסת המתלונן, ובהן אלה: בחקירתו במשטרה טען המתלונן כי העורר היכה אותו בראשו באמצעות האלה, ברם אין אישור רפואי על פגיעה שכזו; המתלונן העיד על עצמו כי הוא היה במצב הכרה מעורפל, לאחר שרוסס עליו גז מדמיע; המשטרה לא חיפשה, וממילא לא מצאה, את האלה שבה השתמש, כנטען, העורר; לבסוף, בשיחה עם מידם הודה המתלונן כי כלל לא הופעלה כלפיו אלימות, לבד מהתזת הגז המדמיע לכיוונו (העורר סבור כי היה מקום ליתן לאמור בשיחה זו משקל יתר).
באשר לעילת המעצר, העורר סבור כי לא הוכח כי קיים חשש ממשי משחרורו, וכי די בהרחקתו להרצליה על מנת לאיין כל חשש שהתעורר בדבר מסוכנותו, גם מבלי להזמין תסקיר מעצר בעניינו.
לבסוף טוען העורר כי קיים טעם לפגם בעובדה שהמשטרה פנתה אליו רק כעבור 43 שעות מאז הגעתו של המתלונן למשטרה. העורר סבור שמדובר בשיהוי בעייתי, המצדיק את שחרורו.
8.
המדינה, מצידה, סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא מבקשת כי אמנע מלהתערב בו.
9.
בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 25.10.2011 נמסרו לי חומרי החקירה, ובהם גם ההקלטה של השיחה עם מידם. בסופו של הדיון קבעתי כי העורר יישאר במעצר עד להחלטה אחרת, ועתה, לאחר שעיינתי בכל החומר הרלבנטי – המכלול בשל להכרעה.
דיון והכרעה
10.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי במסמכים שהוגשו על ידם, ובחנתי את תיק החקירה שהוגש לי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר – להידחות , וזאת מן הטעמים שאביא, בתמצית, מיד בסמוך.
11.
כידוע, אחד מן התנאים למעצרו של חשוד עד תום ההליכים המשפטיים, הינו כי בית המשפט השתכנע שקיימות: "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" של החשוד (ראו: סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:
חוק המעצרים )). דרישה זו זכתה להנהרה ולפירוש ב-בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: פרשת זאדה ), שם נקבע כי על מנת לעמוד בדרישות חוק המעצרים
בנושא זה, יש צורך בראיות אשר קיים סיכוי סביר שיהפכו, בסופו של ההליך השיפוטי, למכלול ראייתי מספיק, אשר על פיו יהיה ניתן לקבוע את אשמו של הנאשם.
12.
החלת אמת-המידה הנ"ל על ענייננו מובילה, לשיטתי, למסקנה כי אכן קיימות כאן ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אפרט את הדברים בקצרה להלן:
(א)
הטענה כי העורר הכה את המתלונן באלה נתמכת, לכאורה, בשורה נכבדת של ראיות : המתלונן חזר על טענתו כי העורר היכה אותו עם אלה, בצורה עקבית, לאורך כל הפרשה (בין היתר, בתלונתו הראשונה במשטרה, בחקירתו במשטרה, בשחזור שערך לאירועים ובעימותים שנערכו עם עדן ועם העורר);
תיק החקירה מכיל עדויות של שני שוטרים ששהו בתחנת המשטרה בעת שהמתלונן הגיע אליה לראשונה, ואלה מסרו כי קיימות חבורות וסימני דם על ראשו של המתלונן; העורר צולם עם הגעתו לתחנת המשטרה, ומן התמונות ניכר כי המתלונן סובל מפצעים בראשו.
(ב)
העורר שמר על זכות השתיקה בחקירתו, לא סיפק גרסה אחרת לאירועים, ולא הסביר מדוע המתלונן "משקר" ומעליל עליו עלילות שווא.
(ג)
ממילא חלקו הנטען של העורר באירועים לא מתמצה בהכאת המתלונן, שהרי העורר התלווה, על פי האמור בכתב האישום, אל שאר המעורבים אל המנחת, שם המתלונן אוים. העורר השתתף, איפוא, לכאורה באירוע, בצורה שאיננה משנית בלבד.
(ד)
טענת-הנגד בעלת המשקל הכבד ביותר כנגד גרסתו של המתלונן נסמכת על ההקלטה, שבה נשמע המתלונן מדבר עם מידם. בהקלטה נשמע המתלונן אומר כי למעשה הוא לא הוכה, ולא נלקח ממנו סכום כסף (ראו: תמלול ההקלטה שהוגש על ידי ההגנה, נספח ג' לערר). קראתי בעיון את התמליל שהוגש, והגעתי למסקנה כי בשלב הלכאורי שבו אנו נמצאים, קשה לקבוע כי הנאמר בהקלטה מכרסם בחומר הראיות במידה המצדיקה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. במה דברים אמורים?
כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו מתאריך 10.10.2011, אף אני סבור כי קיימת אפשרות כי ניתן להבין את דבריו של המתלונן כניסיון להתרברב בפני מידם, ולא כחזרה של המתלונן מגרסתו. אפשרות זו מקבלת חיזוק מניתוח הקשרם של הדברים הבעייתים שנאמרו בהקלטה: המתלונן "מודה" בפני מידם בכך שהוא לא הוכה, במסגרת רגע בשיחה שבו דנים מידם והמתלונן בשאלה, כיצד היה מידם מגיב לו הוא היה מותקף (ראו: נספח ג' , עמוד 10, שורה 28). בהתאם לכך, לאחר "הודאתו" של המתלונן, מידם עונה: " לא משנה , אני אלך איתך הכי רחוק. קיבלתי מכות" (ההדגשה לא במקור –
ח"מ ). מגמת שיחה זו, וביטולו של מידם את "הודאת" המתלונן, אינן מתיישבות, על פני הדברים, עם הטענה כי המתלונן "חשף את האמת" בפני מידם. לבסוף, אציין כי המתלונן נשאל בחקירתו במשטרה מתאריך 4.10.2011, אודות הסתירה-לכאורה שעולה מן ההקלטה, ובתגובה לכך הוא הסביר כי הוא חשש שהשיחה עם מידם תוביל בצורה כלשהי לחטיפה נוספת, והוא ביקש לבדוק את תגובתו של מידם לדבריו.
סיכומם של הדברים, בכל הקשור לראיות לכאורה הוא כי המכלול הראייתי הקיים בתיק עומד ברף שנקבע ב פרשת זאדה , ומצדיק, איפוא, את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.
13.
העורר העלה, כזכור, גם טענות בנוגע למסוכנותו. בנושא זה אציין כי קשה להלום את עמדתו של העורר, נוכח העובדה כי שימוש בנשק קר (אשר הוכח, כאמור, ברמת ההוכחה הלכאורית הנדרשת בשלב זה) – מקים חזקת מסוכנות, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ל חוק המעצרים , וחזקה זו נתמכת גם בתיאורם הקונקרטי של האירועים, מושא כתב האישום.
14.
באשר לטענה הנוגעת לחלופת המעצר –
דינה של טענה זו להיבחן לגופה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שיתקבל תסקיר המעצר. בשלב זה, שלפני הגשת התסקיר ובשים לב לכלל נסיבות המכלול, ברי איפוא שאין מקום לשחרר את העורר, בהתאם להצעתו, ומבלי בדיקה פרטנית, שבהחלט נדרשת כאן.
15.
לבסוף – אינני מקבל גם את טענתו של העורר הנוגעת לשיהוי בפעולות המשטרה. אכן, לעתים שיהוי משמעותי במעצרו של חשוד יכול להביא להחלשה מסוימת בעמדתה של המדינה, בשלב המעצר עד תום ההליכים (ראו, לדוגמה: בש"פ 10859/02 לוי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.12.2002)). עם זאת, משדחיתי את הטענות האחרות שהעלה העורר, ובהתחשב בחומרת העבירות בהן מואשם העורר ובשלב בו אנו נמצאים (טרם הגשת תסקיר המעצר) – אני סבור כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות כי העורר ישוחרר עתה ממעצר, כתוצאה מבעייתיות זו בלבד , שכן ההתעכבות המסוימת שהייתה כאן במעצר לא הייתה ארוכה בצורה בלתי-סבירה, והיא איננה סותרת, לשיטתי, את עמדת המדינה בנוגע למסוכנות הנשקפת מן העורר (ראו: בש"פ 8049/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.10.2009); והשוו: בש"פ 1909/07 אלעמרני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.2.2007)).
16.
נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ט בתשרי, תשע"ב (27.10.2011).
ש ו פ ט