בש"פ 7886/09 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בפעם הראשונה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בתשעים ימים החל מיום 11.10.2009 או עד למתן פסק דין בת.פ. 5678-01-09 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם ביניהם.

כתב האישום

1.

ביום 11.1.2009 הוגש נגד המשיב ונגד אדם נוסף בשם רחאל בילאל (להלן: רחאל ) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 19.5.2009 הוגש נגד המשיב כתב אישום מתוקן המייחס לו קשירת קשר לביצוע פשע [לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], עבירת נשק (לפי סעיף 144(א) רישא בצירוף סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין), ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ (לפי סעיף 456 בצירוף סעיף 29 לחוק) וסחיטה באיומים (לפי סעיף 428 לחוק העונשין).

2.

על פי עובדות כתב האישום, במהלך שנת 2008 נוצר סכסוך בין אמיר ינקוביץ' (להלן: המתלונן ) לבין המשיב בשל חוב כספי גדול של המשיב למתלונן. בעקבות כך איים המשיב על המתלונן כי ירצח אותו וכי המתלונן יצטער שהכיר אותו, כל זאת במטרה להניע את המתלונן לוותר על החוב. במקביל, פגש המשיב את וואיל היב (להלן: וואיל ), שהיה חייב למשיב סכום כסף בגין חומרי בנייה שסופקו לו, והציע לו לזרוק רימון לעבר ביתו של המתלונן ובתמורה יוותר לו המשיב על החוב הכספי. וואיל הסכים להצעה. בהמשך, ביקש המשיב מוואיל לצרף אליו אדם נוסף אשר ישתתף בזריקת רימון ויקבל תשלום עבור השתתפותו. וואיל פנה לרחאל חברו אשר הסכים להשתתף בזריקת הרימון תוך שימוש ברכבו. בתאריך 10.12.2008 נפגש המשיב עם וואיל ולימד אותו כיצד להשתמש ברימון ולזרוק אותו. למחרת, נפגש המשיב עם השניים והעביר להם את הרימון, אותו נשא בלא רשות על פי דין, וכן מברג ושתי לוחיות זהות גנובות לרכב במטרה להקשות על תפיסתם. בתאריך 12.12.2008 הגיעו השניים לביתו של המתלונן בהדרכתו של המשיב כשהם מצוידים ברימון שסופק להם על ידו. לאחר שחלפו מספר פעמים על פני הבית יצא וואיל מהרכב, שחרר את נצרת הרימון וזרק אותו לעבר בית המתלונן. הרימון לא התפוצץ בשל תקלה. למחרת האירוע נפגשו השניים עם המשיב וזה מסר להם סכום של 1,300 ש"ח בעבור זריקת הרימון.

הליכים קודמים

3.

ביום 9.2.2009 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להוכחת אשמתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום. העבירות אותן ביצע המשיב מקימות את חזקת המסוכנות הסטטוטורית מכיוון שמדובר בעבירות בטחון כאמור בסעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) ועבירה שנעשתה תוך שימוש בנשק חם כאמור בסעיפים 21(א)(1(ג)(2) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. עוד נקבע כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיבים יסכנו את בטחונו של המתלונן ואת שלומו ובטחונו של הציבור, וכן קיים חשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה ולהשפעה על עדים או לפגיעה אחרת בראיות כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בית המשפט המחוזי סבר כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב וקבע כאמור כי יש לעצור את המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. ערר שהגיש המשיב לבית משפט זה נדחה על ידי השופט ס' ג'ובראן ביום 1.3.2009 (בש"פ 1509/09). ביום 2.2.2009 כפר המשיב בעובדות כתב האישום וביום 18.2.2009 נפתח משפטו בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע ).

טענות המבקשת

4.

המבקשת - באמצעות באת כוחה, עו"ד מיטל בוכמן שינדל - עותרת כעת להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים או עד להכרעה בתיק הפלילי המתנהל נגדו, לפי המוקדם מבין המועדים. המבקשת מדגישה את מסוכנותו הרבה של המשיב, העולה לטענתה מתוך עובדות כתב האישום עצמן: המשיב ושותפיו תכננו את זריקת הרימון בקפידה ועשו הכנות מוקדמות, לרבות הכנת לוחיות זיהוי גנובות במטרה להקשות על תפיסתם. בנוסף השימוש ברימון רסס וזריקתו לכיוון מתחם ביתו של המתלונן העמיד בסיכון ממשי את חייו של המתלונן ושל בני משפחתו.

לטענת המבקשת הרשעת שותפיו של המשיב ועונש המאסר הממושך שהוטל על וואיל (שלוש שנות מאסר בפועל), מרמזים על כך שלמשיב, אם יורשע, צפוי גם כן עונש מאסר ארוך. עובדה זו מחזקת לטענתה את החשש להימלטותו של המשיב מן הדין באם ישוחרר. בנוסף ציינה באת כוח המבקשת כי נכון להיום המשיב מרצה עונש מאסר בגין תיק אחר, הגם שלא עלה בידה לברר את מועד שחררו המדויק .

לסיום מדגישה המבקשת כי משפטו של המשיב מתנהל ביעילות וקבועים שלושה מועדים קרובים לשמיעת הראיות, שהאחרון בהם הוא ביום 2.11.2009. לטענת המבקשת רוב עדי התביעה שנותרו הינם עדים טכניים אשר שמיעת עדותם לא צפויה להימשך זמן רב.

טענות המשיב

5.

המשיב - באמצעות בא כוחו, עו"ד ראיד עמרי - טען כי מרוץ תשעת החודשים הקבוע בסעיף 61 לחוק המעצרים מתחיל מהיום בו היה הנאשם במעצר (לרבות מעצר לפני הגשת כתב האישום) ולא ממועד הגשת כתב האישום. בהתחשב בכך, טוען המשיב כי הוא היה עצור מעבר לתשעה חודשים כבר ביום הגשת הבקשה (1.10.2009) ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

המשיב מדגיש כי הוא לא עיכב את הדיון בעניינו בכל דרך שהיא. לדבריו אין כל קושי בשחרורו לחלופת מעצר שכן מרבית העדים כבר העידו ולכן לא עולה חשש לשיבוש הליכי משפט או השפעה על עדים באם המשיב ישוחרר.

המשיב מוסיף וטוען, כי על בית המשפט להעניק משקל לכך שאיש לא נפגע כתוצאה ממעשיו, שכן הרימון שהושלך לעבר ביתו של המתלונן לא התפוצץ בסופו של יום ולא גרם כל נזק. בנוסף טוען המשיב כי הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים צריך שתעשה רק במקרים יוצאי דופן. לטענתו המקרה דנן אינו אחד מהם.

דיון והכרעה

6.

סעיף 61 לחוק המעצרים קובע את הכלל שלפיו נאשם שנמצא במעצר במשך תשעה חודשים ומשפטו לא הסתיים ישוחרר מן המעצר. החריג לכלל נקבע בסעיף 62 לחוק המעצרים ולפיו שופט בית המשפט העליון רשאי להאריך את המעצר מעת לעת לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים. בא כוחו של המשיב העלה בפניי טענה שלפיה יש למנות את תקופת את תשעת החודשים החל מיום המעצר ולא החל מיום הגשת כתב האישום. אין בידי לקבל את טענה זו. לשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים ברורה והיא קובעת במפורש כי מרוץ תשעת החודשים מתחיל עם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו , היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.)

חוק המעצרים מחלק את תקופות המעצר לשלוש תקופות: חשוד הנתון במעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום; נאשם שהוגש נגדו כתב אישום ומשפטו לא החל ונאשם שמשפטו החל וטרם הסתיים בהכרעת דין. ביחס לכל אחד ממצבים אלו הגביל חוק המעצרים את תקופות המעצר המותרות. מכל מקום, מלשונו ומהגיונו של חוק המעצרים עולה כי מניין תשעת החודשים ביחס לנאשם שמשפטו החל וטרם הסתיים בהכרעת דין מתחיל ממועד הגשת כתב האישום [ראו והשוו: בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 643, 657 (1999)]. דברים אלו נכונים גם מקום שבו אותו נאשם היה נתון במעצר, בנוגע לאותו כתב אישום, לפני הגשת כתב האישום, בשלב שבו היה מוגדר "חשוד", להבדיל מ"נאשם", שכן מעצר עד תום ההליכים אינו בגדר "המשך" מעצר של חשוד [ראו: יעקב קדמי על סדר הדין הפלילים חלק ראשון 211 (מהדורה מעודכנת, 2008)].

אם כן, היום הרלוונטי למניין ימי מעצרו של המשיב הוא יום הגשת כתב האישום (11.1.2009) ולפיכך לא ניתן לקבל את טענת בא כוח המשיב כי כבר חלפו תשעת החודשים הקבועים בסעיף 61 לחוק המעצרים. כעת יש לבחון האם יש מקום להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

7.

אין חולק על כך שכאשר חולפת תקופת המעצר הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים משתנה נקודת האיזון ומשקלה של זכות הנאשם לחירות גובר [ בש"פ 8022/05

מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.2005); בש"פ 10298/05

מדינת ישראל נ' בויארסקי (לא פורסם, 9.11.2005)]. יחד עם זאת, לא בכל מקרה יש מקום להורות על שחרור הנאשם והדבר תלוי בנסיבות כל מקרה לגופו [בש"פ 3896/09 מדינת ישראל נ' ברקולין (לא פורסם, 31.5.2009)]. בנסיבות המקרה דנן חומרת מעשיו של המשיב מלמדת על מסוכנותו הרבה ומחייבת להתחשב באינטרס הציבורי שלפיו נאשמים שגלומה בהם מסוכנות לציבור יישארו מאחורי סורג ובריח או שתאויין מסוכנותם בדרך אחרת. בנוסף יש להעניק משקל רב להתקדמותו הסדירה של המשפט בפני הערכאה הדיונית ולכך שקבועים שלושה מועדים קרובים לצורך שמיעת הראיות, כך שיש לקוות שעניינו של המשיב יגיע לכלל הכרעה תוך תקופה קצרה יחסית [בש"פ 8106/05 מדינת ישראל נ' ארקא

(לא פורסם, 1.9.2005); בש"פ 4792/06 מדינת ישראל נ' עיאט

(לא פורסם, 25.6.2006)].

8.

נוכח האמור לעיל, הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 11.10.2009 או עד מתן פסק דין בת.פ. 5678-01-09 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם ביניהם.