בש"פ 790-24 בש"פ 790-24

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' מלמד) מיום 24.1.2024 במ"ת 67241-02-23 בה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר והורה על המשך מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לערר

1.ביום 28.2.2023 הוגש נגד העורר כתב אישום הכולל חמישה אישומים, המייחס לו עבירות אינוס ועבירה של מעשה סדום בחמש מתלוננות בין השנים 2021-2016. לפי המתואר בכתב האישום, העורר סימם את המתלוננות בסמים שהשפיעו על מצבן התודעתי וניצל זאת על מנת לבצע בהן עבירות מין. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.בהחלטה מיום 21.6.2023 (השופט העמית צ' קפאח) נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בארבעה אישומים, ובית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. בהחלטה מיום 12.7.2023 נדחתה המלצת שירות המבחן להורות על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני, ובית המשפט הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים. אשר לעילות המעצר, נקבע כי מסוכנות העורר גבוהה, על רקע פעולתו בדפוס שיטתי, שנמשך מספר שנים, בו הרשים את המתלוננות שהיו צעירות ממנו בשנים רבות, סימם אותן ואנס אותן. כן נקבע כי קיים חשש שהעורר יחמוק מההליך המשפטי. זאת על רקע עזיבתו את הארץ לשבעה חודשים לאחר פרסום תחקיר בטלוויזיה בנוגע למעשיו, כאשר לכך יש להוסיף את העובדה שמדובר באדם אמיד, ולכן אין בהפקדת ערבויות, גבוהות ככל שתהיינה, כדי להפיג את החשש מהשתמטותו. כן נקבע כי קיים חשש משיבוש הליכי משפט והדחת עדים. זאת, על רקע הטענה שחברו של העורר יצר קשר עם אחת המתלוננות ביוזמת העורר עובר לפרסום התחקיר; אמירת העורר לאם אחת מהמתלוננות כי "יש לי הרבה כסף לטפל בך ובבתך"; איסוף חומר מצד העורר על אודות אמינות המתלוננות, כעולה מתוצרי החיפוש במכשירו הסלולרי שלו; והיותו של העורר איש עסקים מתוחכם ובעל ממון, כששהותו בביתו בפיקוח אלקטרוני תאפשר לו לפעול לשיבוש הליכי משפט ולהדחת המתלוננות ממתן עדות. נוכח האמור, ולמרות התרשמותו החיובית מהמפקחים שהוצעו, סבר בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לאיין את העילות למעצרו של העורר באמצעות מעצר בפיקוח אלקטרוני. ערר שהוגש לבית משפט זה על שתי ההחלטות האמורות, נדחה (בש"פ 5368/23).

3.בהמשך הדרך, בהחלטה שניתנה בבית משפט זה (בש"פ 8278/23) ביום 23.11.2023 בה הורה על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק, נקבע כי על רקע נסיבות העניין, בטרם תוגש בקשה נוספת להארכת מעצרו של העורר, מן הראוי ששירות המבחן יכין תסקיר עדכני במסגרתו תיבחן האפשרות להעביר את העורר למעצר בפיקוח אלקטרוני. בהתאם לכך הוגש ביום 13.12.2023 תסקיר מעצר משלים, בו הומלץ בשנית על מעצר בפיקוח אלקטרוני.

4.ביום 14.12.2023, על רקע התסקיר המשלים, העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו. בבקשה נטען כי יש להורות על המשך מעצרו בפיקוח אלקטרוני, תחת פיקוח אנושי הדוק ולצד העמדת התחייבויות כספיות. בקשה זו נומקה בחלוף הזמן מעת קבלת ההחלטה על המעצר; בכך שההליכים המשפטיים צפויים להימשך זמן רב; ובהמלצת שירות המבחן.

5.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע, כי מאז ההחלטה להורות על מעצרו של העורר לא השתנה דבר מלבד חלוף הזמן. במצב דברים זה, וכשהתסקיר המשלים חוזר על המלצות התסקיר הקודם ולא מחדש דבר מעבר לו, הקביעה לפיה אין ביכולתם של המפקחים לאיין את מסוכנות העורר עומדת על כנה. אף עילות המעצר לא השתנו. מסוכנותו של העורר נותרה כפי שהייתה בהתחשב בריבוי העבירות המיוחסות לו; בעובדה שביצע את העבירות תוך שימוש בחומרים משני תודעה; ובכך שביצען בנוכחות אנשים נוספים. כן צוין כי אין בנכונות העורר להליך טיפולי כדי להצדיק את שחרורו בשלב זה. בית המשפט עמד על כך שהגם שבית משפט זה סבר שהחשש שהעורר יחמוק מההליך המשפטי נחלש, עדיין לא ניתן לשלול זאת לחלוטין. הודגש כי החשש משיבוש הליכי משפט והדחת עדים הוא העילה המשמעותית ביותר שמונעת את שחרור העורר. זאת על רקע הודעות המתלוננות שהוגשו לבית המשפט, מהן עולה כי קיים חשש ממשי מטעמן שאם ישוחרר העורר הוא יביא לשיבוש ההליך. צוין בהקשר זה כי שירות המבחן לא שוחח עם המתלוננת חרף העובדה שהתבקש לעשות כן, ובנסיבות אלה לא היה מנוס מקבלת ההודעות על ידי בית המשפט. נקבע כי החשש משיבוש ההליך הוא חשש מבוסס, מאחר שהעורר הוכיח שיש ביכולותיו להביא לשיבוש החקירה, וכשהעברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני יקל עליו להפעיל לחצים על המתלוננות ולהביא להדחתן מהתייצבות למשפט.

6.בית המשפט הוסיף שהוא ער להחלטת בית משפט זה לפיה יש להורות על תסקיר לשם בחינת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אולם, החלטה זו נשענה על חוסר התקדמות ההליך המשפטי, כאשר כעת השתנו הנסיבות, התיק קודם ותתאפשר שמיעתו בקרוב.

7.לעמדת העורר, בית המשפט המחוזי שגה עת התעלם מהמלצתו של שירות המבחן, שבחן את המפקחים המוצעים ומצא אותם כמפקחים מתאימים. בהקשר זה נטען ששגה בית המשפט המחוזי עת נמנע מלבחון בעצמו את המפקחים, תוך הסתמכות על ההחלטה מיום 12.7.2023, שניתנה על ידי מותב אחר. העורר הרחיב על אודות הצורך במתן משקל משמעותי לחוות דעת שירות המבחן, המשמש כידו הארוכה של בית המשפט. כן נטען שחלופת מעצר מטבעה אינה הרמטית, ודי בחלופה המשיגה באופן סביר את תכלית המעצר, כחלופה שהוצעה בענייננו. העורר אף הפנה לעובדה שבית המשפט קיבל את עמדת המתלוננות כפי שהיא, למרות שהיא הובאה לבית המשפט מטעם התביעה, ולא מטעם שירות המבחן, שהוא גורם אובייקטיבי.

8.כן נפלה טעות בקביעה שאין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להשפיע על עוצמתן של עילות המעצר. זאת, על רקע לשונו של סעיף 52(א) לחוק, המתייחס לחלוף הזמן כטעם המצדיק עיון חוזר בהחלטת מעצר. גם בהתאם לפסיקה, חלוף הזמן וצפי התמשכות ההליכים משמשים שיקול להקלה בתנאי המעצר. לשיטתו של העורר, אמירותיו של בית המשפט המחוזי לעניין קידומו של התיק העיקרי מנותקות מהשלב בו מצוי התיק ומיומנו של ההרכב שצפוי לשמוע את התיק, שסבר כי ההוכחות ישמעו רק בשנת המשפט הבאה.

9.העורר סבור כי היה על בית המשפט ליתן משקל משמעותי יותר בהחלטתו לשילובו במסגרת מעצרו בקבוצה טיפולית, ולכך ששינה את מקום חלופת המעצר המוצעת מרמת גן להרצליה, רחוק מהמקום שבו בוצעו העבירות המיוחסות לו. גם אין בסיס לקביעה שיש חשש לכך שהוא ישבש את הליכי המשפט, משהוא לא הואשם בשיבוש הליכי חקירה ומשקביעת בית המשפט בנושא בוססה על הודעות המתלוננות שהוגשו על ידי התביעה, כאמור.

10.המשיבה החרתה החזיקה אחר החלטת בית המשפט המחוזי וטענה כי יש לדחות את הערר.

דיון והכרעה

11.מושכלות יסוד הן כי בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן, וחרף המלצתו להקל את תנאי מעצרו של נאשם, בית המשפט יכול לחרוג מההמלצה (וראו מיני רבים: בש"פ 5290/19 עואלי נ' מדינית ישראל, פסקה 7 (19.8.2019); בש"פ 1288/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (12.3.2019); בש"פ 4830/18 דורבאס נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (30.7.2018)). במקרה זה, בית המשפט נימק את הימנעותו מלאמץ את ההמלצה, בכך שדבר לא השתנה מאז שהורה על מעצרו של העורר זולת חלוף הזמן מאז המעצר, עניין שאינו מפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו; ובחשש שהעורר ישפיע לרעה על המתלוננות וידיח אותן ממתן עדות בבית המשפט. זאת במיוחד בשים לב לכך ששירות המבחן בחר שלא לראיין אותן, כאשר ההודעות הכתובות שלהן מגלות את חששן משחרור העורר בעצמה רבה; לריבוי העבירות המיוחסות לעורר ואפיונן של העבירות; ולחשש שהעורר יימלט מאימת הדין. נימוקים אלו נכונים.

12.אכן, חלוף הזמן שהוא הלכה למעשה הטענה העיקרית שבפי העורר, עשוי לשנות את נקודת האיזון בין שיקולי המסוכנות של הנאשם לבין זכותו לחירות (בש"פ 8437/22 אלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (22.12.2022)). ברם ראשית, כפי שאמרתי בעניין בש"פ 5060/22 מחמוד נ' מדינת ישראל (8.8.2022):

"הגדרת פרק זמן מסוים כ'זמן ניכר' כהגדרתו בסעיף 52(א) לחוק מבוססת על נסיבות העניין הקונקרטי והיא נעוצה באיזון שבין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי. במסגרת איזון זה יש להביא בחשבון, לצד חלוף הזמן, גם את חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, התנהגותו במעצר ונסיבותיו האישיות (בש"פ 5221/19 לוזון נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.9.2019); בש"פ 2608/18 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (2.4.2018); בש"פ 6745/17 יונס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.9.2017); בש"פ 5818/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (4.8.2016))" (שם, פסקה 11).

שנית, אף אם במקרה קונקרטי חלף זמן ניכר, בכך לא תמה הדרך. שכן אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להצדיק את שחרורו של נאשם ממעצר בכל מקרה נתון. זאת בפרט כאשר לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בנקיטת אמצעים חלופיים למעצרו המלא (בש"פ 6139/23 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה 10 (11.9.2023); בש"פ 843/22 מדינת ישראל נ' גיאורגדזה, פסקה 12 (6.2.2023)). וכפי שנאמר בהקשר זה בבש"פ 3707/19 מדינת ישראל נ' פוגל (11.6.2019):

"כידוע, ככל שההליך העיקרי מתארך, נקודת האיזון שבין האינטרס של ביטחון הציבור ומיצוי ההליכים עם הנאשם לבין זכות הנאשם לחירות וחזקת החפות עשויה להשתנות. [...] חלוף הזמן הוא פקטור חשוב, שמשקלו הולך ועולה ככל שתקופת המעצר מתארכת, ברם, אין משמעות הדבר כי חלוף הזמן כשלעצמו, יביא בהכרח בנקודת זמן מסוימת למסקנה כי יש להורות על שחרורו של הנאשם. לעיתים חומרת העבירה ונסיבותיה או החשש להימלטות ולשיבוש הליכי משפט הם בעוצמה כזו שאין גם בחלוף הזמן כדי להטות את נקודת האיזון. עמדה על כך השופטת ברון בבש"פ 1087/18 הנ"ל, המתייחס למשיבים שבפנינו: 'ואולם כבר נפסק לא אחת כי התמשכות ההליכים כשלעצמה אינה יכולה לאיין את משקל האינטרסים הציבוריים. על בית המשפט לבחון אפוא בכל נקודת זמן רלבנטית את מכלול השיקולים הנוספים, ולאזנם בהתאם [...]. אימוץ עמדת המשיבים כמות שהיא וללא עריכת האיזונים המתאימים עלולה להביא למצב שבו דווקא כאשר עסקינן בכתב אישום בפרשות מורכבות וסבוכות מעין אלו, שבהן חומרת העבירות ומסוכנות הנאשמים היא רבה על פניה – ישוחררו הנאשמים לחלופת מעצר כבר בשלבים מוקדמים, בשל צפי המעצר ומשכם של ההליכים'" (שם, פסקה 6; ההדגשות במקור).

13.דברים אלו נכונים גם בענייננו, ואין בשילובו של העורר בקבוצה טיפולית או בשינוי מקום חלופת המעצר המוצעת, כדי לשנות מכך.

הערר נדחה.