בש"פ 7942/00 עופר משה נ. מדינת ישראל

1.לבית משפט השלום הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של הטרדה, איומים, הפרת הוראה חוקית, כליאת שווא ותקיפה חבלנית. קורבנן של העבירות היתה חברתו לחיים של העורר, שביקשה לנתק את קשריה עמו. על פי גירסת המשיבה, העורר אינו משלים עם החלטתה של חברתו, ועל רקע זה החל להטריד אותה, ובאחד מימיו של חודש אוגוסט הוא גם תקף אותה, כלא אותה בדירה, ואיים עליה לבל תהין לעזוב את המקום. בהמשך הפנה העורר איומים גם כלפי בני משפחתה של המתלוננת.

החשוב לעניינו הוא שאת העבירות הללו ביצע העורר, חרף העובדה שנצטווה על ידי בית המשפט להימנע מליצור קשר עם חברתו. כך עשה בית המשפט לענייני משפחה בתאריך 14.9.00, והחלטות דומות ניתנו על ידי בית משפט השלום בתל-אביב בתאריכים 5.9.00 ו5.10.00-.

2.בפני בית משפט השלום, לו הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, הניחו הכל כי לצורך הדיון קיימת תשתית של ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, אף שבאת כוח העורר סברה שהן בעלות משקל קטן, ולפיכך עתרה שלא לעצור את שולחה .

בית המשפט החליט לשחרר את העורר בתנאים מגבילים והפקדתן של ערבויות, והוא עשה זאת משום שסבר כי הסכנה הנשקפת מהעורר היא למתלוננת בלבד, ואת הסכנה הזו ניתן לבטל אם העורר ישהה במקום מרוחק.

3.בערר שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, התהפכו היוצרות. השופט המלומד שבפניו התברר הערר, סבר, שגם אם המקום בו שוהה העורר הינו מרוחק, לא בכך כדי לסלק את החשש שיחזור ויפגע במתלוננת.

השקפתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי.

המסר שביקש המחוקק לשגר לבתי המשפט עם חקיקתו של חוק המעצרים הינה לצמצם "ולהגביל ככל האפשר את מספר המקרים בהם יורה בית המשפט על מעצר ממש" (בלשונו של כבוד השופט מצא בבש"פ 782/99), אך השופט מצא גם הוסיף שדווקא אותה כוונה "היא המחייבת הקפדה יתרה על קיום תנאי השחרור על ידי מי שבית המשפט החליט לתת בו אמון ולשחררו בערובה, למרות שקמה נגדו עילה למעצר. ניתן לומר שמדיניות מעצרים ליברלית והקפדה על קיום תנאי השחרור הם בבחינת שטר ושוברו בצידו".

העורר לא נכשל פעם אחת בלבד באי קיומו של צו בית המשפט, והוא חזר והטריד את המתלוננת ואיים עליה ועל בני משפחתה, והרי בדיוק את כל אלה ביקשו בתי המשפט למנוע ביום בו התירו לו להלך חופשי. מי שהפר את צווי בתי המשפט יותר מפעם אחת אינו ראוי עוד לאמונו (בש"פ 7033/97), מקל וחומר שכך יש לעשות ביחס למי שנשקפת ממנו סכנה מוחשית למתלוננת, ועל פי השקפתי ריחוק גאוגרפי לא יהווה בענינו של עורר זה, מכשול שימנע ממנו לחזור לסורו.

אכן, תמיד מצווה בית המשפט לבדוק אם קיימת חלופה שתייתר את הצורך במעצר, אך אם הדבר כרוך בסכנה מורשית לקורבן, יש להכריע את הכף לחובת העורר.

הערר נדחה.