בש"פ 782/99 מדינת ישראל נ. נועם בן שמחון

נגד המשיב תלוי ועומד כתב אישום שבגידרו הוא מואשם, בין היתר, בעבירת רצח. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' גילאור) לא שוכנע, כי יש ראיות לכאורה הקושרות את המשיב למעשה ההמתה של הקורבן. עם זאת קבע בית המשפט, כי מצויות ראיות מספיקות לכך שהמשיב נטל חלק פעיל בקטטה שבמהלכה נדקר הקורבן על-ידי אדם אחר. הראיות הצביעו על כך שהמשיב השתתף בוויכוח עם המתלוננים, איים עליהם תוך שהוא מחזיק באלה, בה חבט בקורבן שאחר כך נדקר בידי אדם אחר.

בהתחשב במצב הראיות קבע בית המשפט המחוזי שקמה נגד המשיב עילת מעצר, אלא שבנסיבות העניין ראוי לשחררו בערובה ובקביעת תנאי חלופה. בית המשפט ציווה כי המשיב ישהה ב"מעצר בית" בתנאים עליהם הוחלט וכי תופקד ערובה במזומנים בסך 25,000 ש"ח מצד בן משפחה, שיקבל על עצמו להבטיח את קיום תנאי מעצר הבית. אביו של המשיב הפקיד את הערבון והמשיב שוחרר. יצוין, כי על החלטת בית המשפט המחוזי עררה המדינה לבית-משפט זה, אלא שהערר נדחה מבלי להיכנס לצדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת דיות הראיות לאישום ברצח.

מאז שחרורו שהה המשיב בבית אביו בטירת הכרמל. במשך שלושה חודשים קיים, ככל הנראה, את תנאי השחרור כראוי. לא כן מאז ואילך. בימים 15.10.98 ו5.12.98- נלכד המשיב על-ידי המשטרה כשהוא מצוי מחוץ לביתו. בעקבות כל אחת מן ההפרות הללו של צו בית המשפט, הזהירה המשטרה את המשיב ושלחה אותו חזרה לביתו. בעקבות ההפרה השניה הביאה פרקליטות מחוז חיפה לידיעת באת-כוחו של המשיב את דבר ההפרות בצירוף אזהרה; ובאת-כוחו של המשיב אישרה בפניי, כי התקשרה אל המשיב טלפונית והזהירה אותו. לא חלף זמן רב וב5.1.99- נעצר המשיב על-ידי המשטרה בעת ששהה בבית חברו, לא הרחק מבית מגוריו, כשהשניים משתמשים בסם מסוכן (גראס). בעקבות מעצרו זה ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי לשוב ולעיין בהחלטתו הקודמת ולהורות על מעצרו של המשיב כפי שנתבקש מלכתחילה. לעת הזאת, ובעוד הבקשה לעיון חוזר תלויה ועומדת, הוחזר המשיב למעצר ביתו. אלא שביום 12.1.99 שוב נתפס על ידי המשטרה כשהוא מחוץ לבית. גם הפעם היתה ההפרה מלווה, ככל הנראה, בביצוע עבירה פלילית הקשורה להטמנת סמים במקום מחבוא. הפעם נעצר המשיב ובהיותו במעצר היה מעורב בתקיפה של עציר ששהה עמו באותו התא.

הבקשה לעיון חוזר נדונה בפני כבוד השופטת גילאור ביום 1.2.99. המשיב לא חלק על העובדות הנטענות בנושא ההפרות של תנאי השחרור, ואילו התביעה ביקשה להורות על מעצרו בבית מעצר ולחלט את הערבון הכספי שהופקד לשם הבטחת קיום תנאי השחרור. בהחלטתה קבעה השופטת גילאור, כי יש לתת למשיב הזדמנות נוספת לקיים את תנאי החלטתה הקודמת. הטעם העיקרי לכך היה, כי שוכנעה שהמשיב הבין כי עליו לקיים את ההחלטה האמורה ושאם ישוב ויפר את תנאי המעצר שוב לא יוכל להעלות התנגדות לבקשה לעצרו ולחילוט מלוא הערבון שהופקד בגין שחרורו.

כנגד החלטה זו עוררת המדינה לפניי. בפי בא-כוחה של המדינה שתי טענות כבדות משקל. במישור העקרוני טען בא-כוח המדינה, כי יישום התפיסה החדשה בנושא מדיניות המעצרים של נאשמים בעבירות חמורות מחייב הקפדה יתרה על קיום תנאי חלופת המעצר. במישור הקונקרטי הצביע בא-כוח המדינה על סדרת ההפרות של תנאי השחרור על-ידי המשיב; שלא רק הפר שוב ושוב את תנאי מעצר הבית, אלא שבחלק מהמקרים עשה זאת תוך ביצוע עבירות פליליות. כן נטען, כי הנסיבות מוכיחות שהפיקוח על תנאי מעצר הבית התגלה כבלתי אפקטיבי, שכן באף אחד מהמקרים בהם הפר המשיב את תנאי השחרור לא נמסרה למשטרה על-ידי אביו, שקיבל על עצמו להשגיח עליו, הודעה על ההפרות. גם האזהרה שהוזהר המשיב לא הועילה. מכלל הנסיבות האלה עולה, לדעת בא-כוח המדינה, כי שוב לא יכול להיות מקום לספק שחלופת המעצר שנקבעה בבית המשפט המחוזי אינה מסוגלת להשיג את מטרת המעצר.

אני מודה שהערר גרם לי ללבטים לא קלים. אין ספק שהמדינה צודקת בטיעונה במישור העקרוני. דווקא הכוונה המסתמנת בחקיקה ובפסיקה מן השנים האחרונות, לצמצם ולהגביל ככל האפשר את מספר המקרים בהם יורה בית המשפט על מעצר ממש, היא המחייבת הקפדה יתרה על קיום תנאי השחרור על-ידי מי שבית המשפט החליט לתת בו אמון ולשחררו בערובה, למרות שקמה נגדו עילה למעצר. ניתן לומר שמדיניות מעצרים ליברלית והקפדה על קיום תנאי השחרור הם בבחינת שטר ושוברו בצידו. עם זאת ברי, שאין מקום לקביעת כלל המחייב ביטול השחרור והחזרת הנאשם למעצר בכל מקרה בו מופרים תנאי השחרור; ובסופו של דבר ההחלטה אם לבטל את השחרור, או ליתן לנאשם שהפר את התנאים לשחרורו הזדמנות נוספת, היא נושא שעל בית המשפט להחליט בו על-פי שיקול דעתו תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות המיוחדות של המקרה הנתון. גם מהבחינה הזאת התנהגותו של המשיב עולה כדי ביזיון וקצף, ואם מתרשמים מן השיטתיות שבה הפר את תנאי השחרור, פעם אחר פעם, וגם לאחר שהוזהר על-ידי המשטרה וכן על-ידי התביעה באמצעות סניגוריתו, נקל להגיע למסקנה שמקרהו של המשיב הוא חסר תקנה, ושאין מנוס מהחזרתו למעצר. אלא שהשופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי התרשמה שהמשיב למד לקח, ועתה מבין יותר מבעבר את חובתו לקיים את תנאי המעצר ואת התוצאות שיהא עליו לשאת בהן, אם יפר את תנאי השחרור פעם נוספת.

כדי להיווכח אם להתרשמות הזאת יש יסוד, הזמנתי בפניי את אביו של המשיב ושמעתי את הסבריו. נראה לי, כי אביו של המשיב הוא בעל רצון טוב, אלא שגם הוא, ככל הנראה, לא הבין עד עכשיו את מהות וכובד האחריות שנטל על עצמו, כשהסכים לערוב לקיום תנאי השחרור על-ידי בנו. הסניגורית המלומדת הדגישה בפניי, כי שלושת השבועות בהם נתון המשיב בתנאי המעצר המחישו לו יותר מכל דבר אחר את תוצאותיה של הפרה אפשרית נוספת.

בהתחשב בגילו של המשיב (יליד 1978) אני מחליט, לא בלי היסוס, לקיים את החלטתה של השופטת המלומדת, תוך היענות חלקית לבקשת החילוט של המדינה והכבדה נוספת בתנאי השחרור ובגובה הערובה.

אני מורה על חילוט מחצית מסכום הערבון שהופקד על-ידי אביו של המשיב להבטחת תנאי השחרור, ומתנה את שחרורו של המשיב בהפקדת ערבון נוסף בסך 25,000 ש"ח; משמע שהערבון יעמוד מכאן ואילך על סכום 37,500 ש"ח. משיופקד הערבון, ימסור אביו של המשיב תצהיר בו יתחייב לפקח על המשיב באופן צמוד, תוך ישיבה עמו בבית בצורה רצופה. כן יתחייב לדווח למשטרה ללא דיחוי על כל הפרה, או ניסיון הפרה, של המשיב את תנאי השחרור. אני אוסר על המשיב לקבל אורחים בביתו, ואביו של המשיב אחראי לוודא גם קיום תנאי זה. האיסור לצאת מהבית חל גם על יציאה לחצר הבית.

להסרת ספק אני חוזר ומבהיר, מה שכבר הובהר בבית המשפט המחוזי, שהפרה נוספת של תנאי השחרור תגרור את החזרתו המיידית למעצר של המשיב ואת חילוט מלוא סכום הערבון. עד להפקדת הערבון והמצאת תצהיר ההתחייבות של אבי המשיב יישאר המשיב במעצר.