בש"פ 2910/00 רועי בן שמעון נ. מדינת ישראל

1.העורר הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושל פציעה בנסיבות מחמירות, על שתקף אחר, הכה אותו בפניו ובגופו באגרופים, שלף סכין ודקר אותו בגבו ובזרועו השמאלית. משהורשע, נתבקש שירות המבחן לערוך תסקיר אודותיו. בהסכמת המדינה שוחרר המשיב, עד למועד מתן גזר הדין במשפטו, בערובה ובתנאים מגבילים, ובין השאר בתנאי שלא יצא מפתח בית הוריו. חרף התחייבותו למלא אחר תנאי השחרור והערובה, נתפס העורר, חמש פעמים, כשהוא מצוי מחוץ לבית הוריו ומפר בכך את התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט. כיוון שכך, ביקשה המדינה מבית המשפט קמא לשוב ולעיין בהחלטתו לשחרר את העורר בערובה.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה וציין כי די בעצם הפרת תנאי השחרור כדי לשמש עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. במקרה זה, כך קבע בית המשפט קמא, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופה, שהרי העורר הפר את תנאי השחרור - חזור והפר.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

הסניגור סבור כי לא היה מקום לנקוט בצעד כה חמור, של מעצר, כנגד העורר, וכי ניתן היה לבחור בדרכי תגובה אחרים להפרת הוראות בית המשפט.

המדינה סבורה, לעומתו, כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. היא מציינת כי המדובר כאן בהפרה חוזרת ונשנית של תנאי השחרור, של נאשם שכבר הורשע בדין, ואשר הפר את תנאי השחרור בעת שהוא מצפה לגזירת עונשו.

2.דין הערר להידחות. בעניין דומה, שבא בפני בית משפט זה, הדגיש בית המשפט (מפי השופט א' מצא) כי אף שאין מקום לקביעת כלל, המחייב ביטול השחרור, והחזרת הנאשם למעצר, כל אימת שמופרים תנאי השחרור, הרי דווקא הכוונה, המסתמנת בחקיקה ובפסיקה, להגביל את מספר המקרים בהם יורה בית המשפט על מעצר ממש, היא המחייבת הקפדה יתרה על קיום תנאי השחרור (בש"פ 782/99, דינים-עליון, כרך נה, 641).

ואף בענייננו כך: העבירה בה הורשע העורר היא עבירה חמורה. העורר הודה בתקיפה של אדם אחר שבמהלכה דקר את הקורבן בסכין, וחבל בו חבלה חמורה. חרף העובדה שהעבירה בוצעה באלימות ואף שנתקיים חשש כי העורר יסכן את בטחון הציבור, היה בית המשפט המחוזי נכון לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. העורר בחר להפר את האמון שניתן בו, ולא פעם אחת.

הפרת תנאי הערובה מקימה, כשלעצמה, עילה למעצר. נציג המדינה אף סבור כי, אין בית המשפט חייב לשקול, במקרה כזה, בחירה בחלופה אחרת למעצר, שכן, הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: החוק) אינה מוחלת לטענתו על החלטת מעצר הניתנת מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק, להבדיל מהחלטה הנסמכת על הוראת סעיף 21(א)(1). אכן, ההוראה שבסעיף 21(ב) לחוק, המפרשת את הצורך לבחון חלופה למעצר אינה נוגעת על פי לשונה בהוראת סעיף 21 (א)(2), אך בודאי שאין לפרשה כאילו באה היא לשלול, את האפשרות לבחון אם ניתן להשיג את מטרת החוק בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. היא אף אינה מייתרת את הצורך ואת החובה לבחון אם קיימת חלופה כאמור. חובה זו מוטלת על השופט כל אימת שהוא נדרש להפעיל את סמכותו ליתן צו מעצר. פיסקת הכיבוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חובקת את החלטותיו של בית המשפט וקושרת אותן לעקרונות היסוד שבחוק.

אכן, תכופות, משהפר הנאשם את תנאי הערובה, מתמעטות האפשרויות לבחור בחלופה מתאימה - והמקרה הזה יוכיח. אלא שאין השופט פטור מעצם הצורך לבחון קיומה של החלופה, גם לא במקרה המתואר בסעיף 21(א)(2) לחוק.

במקרה זה, שקל בית המשפט המחוזי גם את האפשרות לבחור בחלופה למעצר - ובפועל באותה חלופה עצמה שאת תנאיה הפר העורר - ומצא כי אין תועלת בבחירה כזו.

בנסיבות המקרה, אין מקום להתערב בהחלטתו.

הערר נדחה.