בש"פ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה על כך כי ביום 22.9.02 בסמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר נסע בכביש בינעירוני במהירות של 153 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת באיזור היא 90 קמ"ש. ביום הארוע הוצא נגד העורר צו פסילה מינהלית מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 30 יום. הוא ערר על הפסילה לבית המשפט לתעבורה ועררו נדחה. טעמיו של בית המשפט לדחייה הם כי, על פני הדברים, ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לעורר, ודי בנסיבות החמורות של העבירה ובהרשעותיו הקודמות של העורר בתחום התעבורה כדי להעיד על קיום סכנה לציבור מהמשך נסיעתו בכביש.

2.העורר ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ועררו נדחה. ביתה משפט המחוזי אימץ את גישת הערכאה הראשונה לענין דיותן של הראיות נכון לשלב זה של ההליך, ומצא כי צו הפסילה מאזן באורח ראוי בין אינטרס הציבור בשמירה על בטחון הנוסעים ברכב והולכי הרגל לבין עניינו של העורר כפרט בחופש תנועה ונהיגה ברכב.

3.העורר פנה בשלישית בערר לבית משפט זה והתמקד בטיעוניו במשקלן של הראיות המפלילות נגדו. טענתו העיקרית היא כי הערכאות הקודמות טעו בסירובן לבחון את הראיות לגופן, שאילו עשו כן היו נוכחות כי הראיות אינן מגלות עבירה. לדבריו, השוואה בין שני דוחות המשטרה שנערכו בעניינו מעלה כי מהירות נסיעתו היתה 74 קמ"ש בלבד. כן טען כי לא הוענק משקל מספיק לטענה כי פסילה מינהלית של רשיון נהיגה קודם להרשעה פוגעת בזכות יסוד שלו כאזרח שיש להתירה רק במקרים קיצוניים שענין זה אינו נמנה עליהם. למיצער, טען כי יש מקום לצמצם את משך תקופת הפסילה או להתנותה בתנאים, משאין הוא מסוכן לציבור בנהיגתו.

4.

בחנתי את נסיבות הענין, ולא מצאתי ממש בערר זה. סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה מסמיך שוטר לפסול נהג מהחזקת רשיון לתקופה של 30 ימים אם היה לו יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית לפקודה, שעבירות מהירות מופרזת מסוג זו המיוחסת לעורר כלולה בה. שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לענין זה בנוי משני רבדים: האחד – רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו. השני – עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו; שהרי הפסילה המינהלית לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מיידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל פסילה מינהלית בתנאים או בלא תנאי אם שוכנע שהביטול לא יפגע בבטחון הציבור. (השווה ב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל

(תק' על' 2000(3) 2245; בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל , פד"י מח(5), 215). לענין זה נודעת חשיבות לנסיבות ביצוע עבירת התעבורה וכן להרשעות קודמות של הנהג בעבירות תעבורה (בש"פ 1661/91 צ'ישינסקי נ' מדינת

ישראל , פד"י מה(3) 145; בש"פ 513/88, מדינת ישראל נ' גוליו , פד"י מ"ב(3) 331).

5.מהחומר שלפנינו עולה לכאורה כי בשעה 2:00 לפנות בוקר זיהה שוטר שנמצא בניידת רכב מתקרב כשהוא נוסע במהירות של 153 קמ"ש. השוטר הורה לנהג הרכב לעצור, אך הוא לא עצר והאיץ את מהירותו, ורק לאחר מרדף משטרתי עצר את מכוניתו. מהירות נסיעת הרכב נמדדה באמצעות מכשיר הממל"ז. לעורר גליון הרשעות קודמות ובו 16 הרשעות קודמות, וביניהן גם עבירה של מהירות מופרזת שנעברה בסוף שנת 1999.

היקף החריגה המיוחסת לעורר מהמהירות המותרת, העומד על 63 קמ"ש, הוא ניכר ביותר ומעמיד את העבירה המיוחסת לו באור קשה, חמור ומסוכן ביותר. נוספת לכך העובדה כי מדובר בנהיגה חריגה בשעות החשיכה - עובדה התורמת לחומרתו של הסיכון לפגיעה ברכב אחר או בהולך רגל הפוסע בקרבת נתיב הנסיעה. בנתונים אלה, ועל רקע עברו של העורר, מסקנת המשטרה כי ראוי לפסול את העורר לנהיגה בפסילה מינהלית ל-30 יום הינה במיתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. סמכות הפסילה מכח סעיף 47 לפקודה הינה סמכות בעלת אופי מינהלי שחלים עליה כללי המשפט המינהלי (בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל , תק' על' 92(2) 2304). במקרה זה לא נמצא פסול במעשה המינהלי הנדון.

נסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה ונסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה. חומר זה, המורכב מדוחות משטרה ומנתוני חישוב המהירות באמצעות מכשיר הממל"ז, די בו כדי להוות ראייה לכאורה כנגד העורר לעת זו, ולעשיית שימוש בסמכות הנתונה לשוטר על פי סעיף 47 לפקודה.

נוכח הסיכון הרב הטמון מנהיגתו של העורר במהירות העולה במידה משמעותית על המותר, ולאור עברו התעבורתי הכולל הרשעה בנהיגה במהירות מופרזת, איני רואה לנכון לקצר את תקופת הפסילה שנקבעה.

לאור האמור, אין יסוד להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות, ואני דוחה את הערר.