בש"פ 8545/02 אבו מדיעם רשיד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט יוסף אלון)

מיום 26.9.02 בב"ש 22133/02 בה דחה בית המשפט ערר על החלטת בית משפט לתעבורה בבאר שבע אשר דחה בקשה לביטול פסילה מינהלית שהוטלה על העורר בקשר למעורבותו בתאונה קטלנית בה נקפדו חייה של בתו.

2.ביום 12.8.02 החנה העורר את מכוניתו בסמוך לביתו ברהט ונכנס לביתו. זמן מה לאחר מכן הדרדרה מכוניתו במדרון הסמוך לבית וגרמה למות בתו הפעוטה.

מתיק החקירה עולה לכאורה כי הגורם לתאונה הוא אי נקיטת אמצעי זהירות להבטיח חנייה בטוחה של הרכב, אשר הביאה להדרדרותו ולפגיעה הקטלנית בילדה המנוחה. (דו"ח הבוחן אטדגי מיום 11.9.02). מחומר חקירה נוסף עולה כי הרכב היה במצב תקין עובר לתאונה ולכן לא ניתן לזקוף את ההדרדרות לתקלה מכנית כלשהי.

קצין משטרה עשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 47 לפקודת התעבורה ופסל את העורר פסילה מינהלית מהחזיק רשיון נהיגה למשך 90 יום החל ביום 13.8.02. העורר ביקש את ביטול הפסילה בבית משפט לתעבורה ובקשתו נדחתה. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה לאחריות העורר לתאונה וכי בהמשך נהיגתו ברכב יש משום סיכון לבטחון הציבור. מכאן סבר כי פסילת הרשיון כאמור נעשתה בסמכות ואין להתערב בה ולשנותה.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת הערכאה הראשונה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לאחריות העורר לתאונה בכך שלא דאג לנקוט בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים כדי להבטיח חנייה בטוחה של הרכב. כן קבע כי עברו התעבורתי של העורר, המונה שורה של הרשעות קודמות, אינו מצביע עליו כעל נהג מועד לסכן את שלום הציבור. עם זאת, ונוכח הנסיבות הטרגיות של התאונה, לא מצא להתערב בהחלטת קצין המשטרה לפסול פסילה מינהלית את העורר מהחזיק רשיון לתקופה של 90 ימים.

3.העורר טוען בעררו בפני בית משפט זה כי טעה בית המשפט המחוזי משמצא לבסס החלטתו על תוצאות התאונה להבדיל מאשר על נסיבותיה, ונסיבות אלה אינן מצביעות על סיכון לציבור מהמשך נהיגתו של העורר. הוא מבקש את התערבותנו לביטול הפסילה, או למיצער, לקיצור תקופת הפסילה.

4.נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין, ואלה מסקנותי:

סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה לפסול נהג מהחזקת רשיון, בין היתר, אם עבר עבירה שהביאה לתאונת דרכים בה נהרג אדם. בנסיבות אלה מוסמך הוא לפסול רשיון לתקופה של 90 ימים (סעיף 47(ה)(1) לפקודה). סמכות קצין המשטרה לפסילה מינהלית של רישיון נהיגה הינה סמכות בעלת אופי מינהלי שחלים עליה כללי המשפט המינהלי (בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל , תק' על' 92(2) 2304). התנאים להפעלת סמכות זו בנויים משני מרכיבים: האחד – מרכיב הראיות לכאורה, המבקש לבחון האם קימות ראיות לכאורה המצביעות על כך שהנהג עבר עבירה שבשלה ארעה תאונת דרכים בה נהרג אדם. המרכיב השני – עניינו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור בהמשך נהיגתו של הנהג בכביש. תנאי זה עולה במשתמע מסעיף 48 לפקודה המסמיך בית משפט לבטל פסילה מינהלית של רשיון "אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור". (בשפ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, תק' על' 2000(3) 2245; בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל , פד"י מח(5) 215). עיקרו של תנאי זה בכך שהוא משתית את הפסילה המינהלית על שיקול של מניעת סכנה לציבור מהמשך נהיגתו של הנהג, ואין הוא מהווה סממן של ענישה בטרם משפט. בהקשר למרכיב זה יש לבחון כל מקרה לגופו ולברר האם נסיבות ארוע התאונה ועברו התעבורתי של הנהג מצביעים על קיום סיכון ממשי מהמשך נהיגתו בכביש. (בש"פ 1661/91 צ'ישינסקי נ' מדינת ישראל, פד"י מה(3) 145; בש"פ 513/88 מדינת ישראל נ' גוליו , פד"י מב(3) 331; בש"פ 8450/02 עו"ד זינגר יהודה נ' מדינת ישראל ). מותו של אדם בתאונה שארעה באשמת נהג הוא בודאי נתון חשוב שיש לשוקלו במסגרת הפעלת סמכות הפסילה המינהלית. בהקשר לכך יש לשים לב כי כאשר מדובר בתאונה קטלנית נקבע בחוק באורח קטיגורי כי קצין המשטרה יפסול את הנהג ל-90 יום. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאונה שתוצאותיה אחרות נוקט החוק לשון "רשאי" קצין משטרה לפסול נהג מהחזיק רשיון, ומדובר באותן נסיבות בתקופת פסילה קצרה יותר. עם זאת, סמכותו של בית המשפט לבחון חוקיות וסבירות פסילה מינהלית של רשיון מתפרשת על כל סוגי הפסילות ובכלל זה פסילה הקשורה בתאונה קטלנית, ובכוחו להתערב בפסילה, לבטלה או לשנותה אם שוכנע שהדבר לא יפגע בבטחון הציבור. יוצא, אפוא, כי גם כאשר מדובר בתאונה שהביאה למות אדם, על בית המשפט לבחון את שאלת מסוכנות הנהג לציבור על יסוד מכלול נסיבות המקרה.

5.המקרה שלפנינו הוא קשה וטרגי ביותר. על פי הראיות לכאורה, אב גרם מתוך חוסר זהירות בחניית מכוניתו לתאונה קטלנית אשר פגעה בבתו הפעוטה וגרם למותה. התוצאה הקטלנית מצביעה על חומרת המחדל שבעטיו לא רק המנוחה שמשה קרבן, אלא גם העורר המיט על עצמו ועל ביתו אסון.

אשר לתנאים המוקדמים לפסילה המינהלית: מקובל עלי כי קימות ראיות לכאורה לאחריותו של העורר לתאונה. אשר למידת הסיכון לציבור מהמשך נהיגתו – התמונה מורכבת יותר. העורר, אכן, נהג באורח רשלני כאשר לא הבטיח את חנייתו הבטוחה של הרכב. רשלנות זו, על התוצאה הקשה שנגרמה בעטייה, הצדיקה עשיית שימוש בסמכות הפסילה לפרק זמן כאמצעי זהירות מפני חזרתו של העורר לנהיגה שגרתית בכביש מיד לאחר הארוע הקטלני. נדרש, אכן, פסק זמן מסוים של הרחקה מהכביש כדי לאפשר לנהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית לחזור למצב רגיעה יחסית הנדרשת כתנאי לנהיגה זהירה. מצד שני, נראה לי כי נסיבות הארוע על רקע עברו התעבורתי של העורר מצדיקים קיצור מסוים של תקופת הפסילה מעתה ואילך. מנסיבות המקרה עולה כי, קשה ככל שיהא, מדובר בארוע נקודתי בעל מאפיינים מיוחדים ויוצאי דופן אשר אינו משקף את שגרת נהיגתו של העורר ומידת הזהירות שהוא נוקט בה בנהיגתו היומיומית. ואמנם, מגליון הרשעותיו הקודמות הסיק בית המשפט המחוזי כי עברו התעבורתי של העורר אינו מצביע על היותו נהג המסוכן לשלום הציבור.

על יסוד דברים אלה, לאור העבר התעבורתי של העורר שאינו מעיד על מסוכנות טבועה בנהיגתו ונוכח ייחודיותן ואופיין יוצא הדופן של נסיבות התאונה אני מחליטה במסגרת שיקול הדעת השיפוטי הנתון לבית המשפט בסעיף 48 לפקודה להסתפק בתקופת הפסילה שחלפה עד הנה, העומדת על יותר משני שליש מן התקופה הכוללת, ולבטל את הפסילה למשך יתרת התקופה שנותרה להשלמת 90 היום שנקצבו בצו הפסילה. במסגרת שיקולי ניתן משקל מסוים גם לגורם כי החזרה לנהוג ברכב דרושה לעורר לפרנסת משפחתו.

אני קובעת איפוא, כי הפסילה המינהלית תעמוד בתוקפה עד למועד מתן החלטה זו ותבוטל לגבי יתרת התקופה אשר ננקבה בצו הפסילה.