בש"פ 8513/06 יוסף אלפקיר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) מיום 25.9.06 בב"ש 3290/06, בגדרו נדחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בחיפה (השופט ש' יציב) מיום 19.9.06 בב"ש 1445/06, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי מעצרו.

ב.(1) ביום 23.2.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; וכן נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.1.2006 נעצר העורר על ידי שוטרים לאחר שנצפה במעשה עקיפה במהלך נסיעה מכיוון טבעון לכיוון כפר חסידים, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף ומסכן כלי רכב הנוסעים ממולו. כל זאת, בעודו נוהג ללא רישיון בר תוקף, לאחר שביום 17.10.2004 נפסל מהחזקתו ומקבלתו של רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בתיק פל 1247/04 בבית המשפט לתעבורה חיפה. ועוד, ביום 21.2.2006 נהג הנאשם בכפר איבטין לכיוון המסגד. כאשר הבחין בשוטרים, החל בורח בנסיעה פרועה. רכב משטרתי החל בנסיעה אחריו, ועשה שימוש באמצעים בניסיון לעוצרו, אך לאחר זמן מה הפסיקו השוטרים את הנסיעה עקב הסיכון שהיה כרוך בכך.

(3) ביום 23.2.2006 ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשה ציינה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר; כי העורר מגלה אדישות ונוהג בזלזול כלפי החלטות בית המשפט; כי לעורר הרשעות רבות בעבירות תעבורה ובעבירות פליליות מגוונות; וכי לו מאסר על תנאי חב הפעלה של 24 חודשים בגין העבירות המיוחסות לו, ותנאי זה הוארך בגזר הדין שהטיל את הפסילה. המשיבה טענה, כי נוכח חומרת העבירות ועברו המכביד של העורר ביחס לוותק נהיגתו, קיים חשש שבאי מעצרו יסכן את בטחון הציבור; הישנות העבירות מעידה כנטען על מועדותו של העורר.

(4) ביום 26.2.2006 החליט בית משפט לתעבורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בית משפט קבע כי העורר מסוכן לציבור, וכי העבירות המיוחסות לו חמורות. עוד קבע, כי חלופת המעצר שהציע העורר לפיו ישהה בבית ואשתו תפקח עליו, אינה מתאימה.

(5) ביום 12.4.2006, נוכח הודעת הצדדים על הסכמה ביניהם, החליט בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית בפיקוח אשתו, הגב' עאידה אלפיר, בתנאים הבאים: חתימה על התחייבות עצמית על סך 10,000 ₪ והתחייבות צד ג' על אותו סכום כי העורר יתייצב לכל ישיבות בית המשפט בתיק העיקרי ושלא יפר את שאר תנאי השחרור; יציאה לטיפולים רפואיים תיעשה רק לאחר שיקבל אישור מוקדם לכך מראש לשכת תביעות תעבורה מרחב חוף, רפ"ק רוני לוי.

(6) ביום 19.9.2006 הוגשה בקשה לעיון חוזר לשינוי תנאי השחרור בערבות. לטענת העורר, מאז שוחרר בתנאים של מעצר בית היה פעמיים בבית חולים עקב התקפי אסטמה, והוזמן אמבולנס לביתו עקב התקף אפילפסיה. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה ונימק את החלטתו בכך שמשפטו של העורר קבוע ליום 21.11.2006, ובכך שמעצר הבית אין בו כדי לפגוע בבריאות העורר, כיוון שאינו מונע אזעקת אמבולנס ופינוי חרום לבית החולים.

(7) כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 25.9.2006. לטענת העורר, עקב מצבו הבריאותי הקשה, הוא מוזמן לטיפולים רפואיים בשעות הבוקר, אך מאחר שהוא נזקק למסכת ארוכה של אישורים, לעתים אין הטיפולים יוצאים אל הפועל. בנוסף, נטען כי פרק הזמן שחלף מאז שחרורו מצדיק לכשעצמו עיון חוזר בתנאי המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. נקבע כי אי הנוחות הנגרמת לעורר כתוצאה מהצורך לתאם את יציאתו לטיפולים אינה סיבה לשינוי בתנאי שחרורו, ובפרט שבמקרים דחופים ניתן להזמין אמבולנס. עוד נקבע, כי פרק הזמן שהעורר מצוי במעצר בית אינו מהווה שינוי נסיבות ומקים עילה לעיון חוזר, במיוחד כאשר משפטו של העורר עתיד להתחיל בנובמבר 2006.

(8) מכאן הערר דהאידנא.

ג.(1) לטענת העורר, מאחר שהמדובר בעבירות תעבורה, יש לשקול בחיוב הקלה בתנאי מעצר הבית, נוכח הפגיעה הקשה בחירותו. עוד נטען, כי הקלה בתנאי השחרור של העורר לא תפגע בהליך המתנהל בבית המשפט כנגדו. בנוסף, נטען כי פרק הזמן הארוך (כ- 6 חודשים) בו שוהה העורר במעצר בית, מצדיק כשלעצמו עיון חוזר בתנאי המעצר. נטען כי מעצר הבית המלא גורם למבקש סבל רב, בריאותי ונפשי. העורר מבקש איפוא לשקול בחיוב שינוי בתנאי מעצר הבית, באופן שיקל עליו ויאפשר לו לצאת את ביתו, ולוא בשעות הבוקר, לטיפולים רפואיים.

(2) בדיון טען בא כוחו של העורר, כי המדובר באדם חולני הנהנה מחזקת החפות, ויש מקום להקל במעצר הבית, חרף עברו. זאת, כיוון שלא תמיד נמצא במקום קצין המשטרה המטפל באישורים לטיפול רפואי, ובמקרה מסוים סירב העורר להתפנות לטיפול רפואי פן תיפקד עליו הפרת מעצר הבית. עוד נטען כי 7 חודשים לא הפר העורר את התנאים.

(3) עמדתה הבסיסית של המדינה, מנגד, היא כי אין מקום לשינוי נוכח זלזולו הבוטה של העורר בחוק, וריבוי הרשעותיו – 17 פליליות ו-24 תעבורתיות; אכן הוא סובל ממחלה, ויש ליתן פתרונות לנושא הרפואי אך לא בהקלה בתנאים.

(4) בשיג ושיח עם בית המשפט נשאלה השאלה מה ייעשה במקרי חרום רפואיים. סוכם כי תגובת המדינה תינתן בכתב, וזו לשונה:

"1. מבירור שערכה המשיבה עם גורמי הפיקוח האלקטרוני עלה כי בכל מקרה חירום

רפואי על המפוקח או מי מטעמו להתקשר לתחנת המשטרה המקומית, ולדווח על מקרה החירום. בכל תחנה מוצב רפרנט האחראי על ענייני הפיקוח האלקטרוני (בדרך כלל קצין חקירות), ובאם הרפרנט אינו שוהה במקום, מונחה גורם מטעמו לטפל בפניות, כך שניתן לדווח לגורם הרלוונטי בכל שעות היממה. לאותו גורם יש תיק באשר לכל מפוקח באזור הרלוונטי והוא מודע למצבו של המפוקח.

בתיק דנן, העורר במעצר בית בפיקוח של אשתו, הגב' עאידה אלפיר, כך שבמקרה חירום מחובתה להודיע לגורם הרלוונטי. במקרה של בדיקות רפואיות שנקבעו מבעוד מועד, כפי שנמסר בדיון, יש להגיש בקשה מספר ימים קודם לכן לרפ"ק רוני לוי, רלת"ב חוף.

2.עוד נמסר כי באופן עקרוני, אין הצדקה רפואית להורדת האזיק האלקטרוני במהלך טיפוליים רפואיים, אלא במקרים חריגים ביותר. אם נוצר מצב בו הצוות הרפואי סבור כי יש צורך בהורדת האזיק, על הצוות הרפואי להודיע לגורם המשטרתי הרלוונטי (כמפורט לעיל). עם סיום הטיפול הרפואי, על המפוקח להודיע לגורם המשטרתי על הצורך באזיק חדש.

3.במקרים חריגים בהם לא הודיע המפוקח או מי מטעמו על הפנייתו לטיפול רפואי או הורדת האזיק, תשקול המדינה בהתאם לנסיבות העניין, כיצד להתייחס לאירוע".

(5) בא כוח העורר טען בתגובה, כי אין הסדר כזה כאמור בסעיף 1 להודעת המדינה לעיל. לכן חזר וביקש הקלה בתנאי המעצר.

ד.(1) עיינתי בזה בתעודות הרפואיות שהוצגו בדיון, המעידות על אסטמה תוך התייצבות תכופה למדי בבית חולים או במוקד רפואי; מנגד, לעורר רישום פלילי מכביד בהחלט, בעיקר בעבירות רכוש, תוך הרשעות מרובות שראשיתן מגיל 16 ב-1984 והמשתרעות על פני כמעט שני עשורים. לאחרונה נדון ב-2002 ל-24 חודשי מאסר וכן הפעלת מאסר על תנאי, ובסך הכל 36 חודשי מאסר. בתחום התעבורה – כאמור, הרשעות מרובות לו בעבירות, ובהן נהיגה ללא רשיון וביטוח, נהיגה בפסילה בהזדמנויות אחדות, ועוד. אכן, למרבה הצער אדם מועד שפגיעתו בציבור אינה טובה. אין מקום בסיסית להיעתר לערר. אינני סבור כי הגם שעברו שבעה חודשים ללא הפרות נטענות, די בכך כדי לומר שחלף "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה כלשון סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996; עיינתי בדברי חברי השופט ד' חשין בבש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בקשר לחלוף זמן, ומקובלת עלי גישתו, כי "הקביעה שעבר 'זמן ניכר' ממתן ההחלטה באופן המקים עילה לעיון חוזר בהחלטה, הינה תולדה של נסיבות העניין". בענייננו, אין עברו של העורר מצדיק לעת הזאת הקלה; גם אם בעבירות תעבורה הגישה המעצרית מצומצמת יותר, נסיבות המקרה דנן מטות לעבר המשך מעצר הבית (והרי אין המדובר לעת הזאת במעצר מאחורי סורג ובריח). עם זאת יש למצוא פתרון ראוי בנושא הרפואי, לאדם הסובל מחולי מתמשך.

(2) מובן כי לפיקוח נפש ולטיפול רפואי בעת חרום אישי מעמד מיוחד, ולכן נראה לי כי הודעת המדינה היא מאוזנת, וההסדר בתחום הרפואי יהיה איפוא מכאן ואילך כאמור בה וכמצוטט לעיל. רשמתי לפני הודעה זו וניתן לה תוקף של החלטה, ועל העורר והרשויות לנהוג לפיה. יש לקוות כי יש בכך מענה לצרכים. הדעת נותנת, כי גורמי המדינה יתייחסו לנושא רפואי אותנטי באנושיות ראויה בשקלם נסיבות קונקרטיות.

(3) בכפוף לאמור איני נעתר לערר בכל הנוגע להקלה נוספת במעצר הבית לעת הזאת.