בש"פ 8569/09 ניל לפידוס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בעבירה של פגיעה בפרטיות ונגזר עליו פיצוי למתלוננת בסך 7,000 ₪ ושלושה חודשי מאסר על תנאי. המבקש ערער על כך לבית-המשפט המחוזי, והדיון בערעורו הנ"ל אוחד עם ערעור נוסף שהגיש המבקש על הרשעתו בתיק אחר בגין עבירת איומים שהתייחסה לאותה המתלוננת. בית-המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. יוער כי על דחיית הערעור על ההרשעה בעבירת האיומים הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ובקשה זו נדחתה בהחלטתו של כבוד השופט א' א' לוי מיום 5.8.2009 (רע"פ 6135/09).

2.

הבקשה שלפניי הינה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על דחיית ערעורו של המבקש בגין הרשעתו בעבירה של פגיעה בפרטיות. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה ניתן ביום 6.7.09 במעמד הצדדים. אין מחלוקת בפניי כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין הנ"ל בהתחשב בפגרת הקיץ, היה ביום 1.9.09 (ראו: סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 וכן: בש"פ 11461/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.04), פס' 2 להחלטת כבוד השופט גרוניס ). ההליך שבכותרת הוגש ביום 26.10.09. טענת בא-כוח המבקש היתה כי האיחור בהגשת ההליך נבע מבלבול באופן מניין הימים בהליכים פליליים ביחס לזה הנהוג בהליכים אזרחיים. עוד טען בא-כוח המבקש כי בקשת רשות הערעור מעוררת סוגיות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטי של מרשו. בא-כוח המדינה התנגד לבקשה בטענה כי טעות משפטית בנוגע למניין הימים אינה מהווה טעם המצדיק איחור בהגשת ההליך. עוד נטען כי סיכויי הבקשה למתן רשות ערעור להתקבל קלושים.

3.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. נקודת המוצא לדיון הינה כי עניין לנו בהליך פלילי אשר בשונה מהליך אזרחי אין בגדריו צורך "בטעם מיוחד" לשם הארכת מועד ודי "בטעם המניח את הדעת". ככלל, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו נוכח הפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם (ראו: סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וכן: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)) . יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהיבטים נוספים שראוי שינחו את בית-המשפט שעה שהוא דן בבקשה להארכת מועד. זאת, נוכח הכלל בדבר סופיות הדיון, ההגנה על הוודאות המשפטית ועל התקינות הדיונית וכן הצורך בהצבת גבול להתמשכותם של הליכים. בין היתר, יש להתחשב בסיבה שהוצגה להצדקת האיחור, במשך האיחור וכן בסיכוייו הלכאוריים של ההליך נשוא הבקשה להארכת מועד.

4.

יישום אמות מידה אלה בנסיבות המקרה שלפניי מוביל לדחיית הבקשה.

ראשית , לעניין סיבת האיחור – טענת בא-כוח המבקש כי מדובר בטעות בספירת הימים לא נתמכה בתצהיר. על-פני הדברים, טענה זו מעוררת קושי בהתחשב בכך שבקשת רשות הערעור בעניין הרשעת המבקש בעבירת האיומים הוגשה לבית-משפט זה במועד (רע"פ 6135/09). פער הזמנים בהגשת שני ההליכים הנסובים על אותו פסק-דין מחוזי, לא הוסבר בבקשה שלפניי. שנית , כפי שצוין לעיל, היום האחרון להגשת ההליך נשוא הבקשה להארכת מועד היה ה- 1.9.09. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 26.10.09. מדובר, אפוא, באיחור משמעותי של כחודשיים. יוער כי לטענת בא-כוח המבקש, הוא ניסה להגיש את בקשת רשות הערעור למזכירות בית-המשפט ביום 29.9.09 ובעקבות כך הובהר לו כי ההליך לא התקבל לרישום עקב איחור בהגשתו. בירור במזכירות בית-המשפט בעניין זה העלה כי ביום 1.10.09 נשלח לבא-כוח המבקש מכתב בו צוין דבר האיחור בהגשת ההליך. בבקשה לפניי לא הובא כל הסבר מדוע הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 26.10.09, שבועות ארוכות לאחר שהתברר דבר הטעות במניין הימים. שלישית – וזה העיקר בעיני - עיון בבקשת רשות הערעור נשוא ההליך שלפניי מעלה כי על-פני הדברים סיכוייה להתקבל קלושים.

אשר על כן, ובהתחשב במכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.