בש"פ 11461/04 יוסף מזרחי נ. מדינת ישראל/מע"מ חיפה

1.מונח בפניי ערעור על החלטת רשם בית משפט זה מיום 7.12.04, שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.7.04. בפסק הדין האמור נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 26.2.04 בו הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות של הוצאת חשבוניות ללא תשלום המס שכלול בהן, לפי סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. על המערער נגזרו 5 חודשי מאסר בפועל (שלא ירוצו בעבודות שירות), 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וקנס של 20,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו. ביום 29.11.04 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה להארכת מועד נדחתה, כאמור, על ידי הרשם ועל החלטה זו הוגש הערעור דנא. יצוין, כי המערער ביקש עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור על החלטת הרשם. בדיון בפניי הסכימו בעלי הדין לדון בערעור על החלטת הרשם לגופו.

2.המערער טוען, כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור (בהתחשב בפגרת הקיץ) היה ביום 23.9.04. טענה זו הינה שגויה, שכן בסדר הדין הפלילי, בשונה מסדר הדין האזרחי, אין הוראה מיוחדת לעניין התחשבות בתקופת הפגרה באשר למנין הימים. על פי סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המועד להגשת בקשת רשות ערעור בפלילים הוא 45 יום מיום מתן פסק הדין. עם זאת, בענייננו חל המועד האחרון בתוך תקופת הפגרה ועל כן, לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה 1.9.04 (ראו, ע"פ 4180/92 מדינת ישראל נ' נעים (לא פורסם) ). על מנת להצדיק את האיחור של כשלושה חודשים בהגשת הבקשה להארכת מועד מביא המערער שורה של הסברים. המערער טוען, בין היתר, כי הוא סובל מבעיות רפואיות שונות, כי אשתו סובלת מבעיות נפשיות, כי אביו עבר ניתוח מעקפים בעקבות אירוע לב, כי חמו שהיה כאב לו התאבד וכי הוא נרדף על ידי נושים. הרשם בחן בפרוטרוט את טענותיו של המערער והגיע למסקנה, כי אין מקום להיענות לבקשה להארכת מועד, שכן לא התקיים קשר סיבתי בין נסיבותיו הקשות של המערער לבין האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור או, למצער, בקשה להארכת מועד. זאת, מפני שחלק מנסיבותיו הקשות של העורר (כגון מצבו הרפואי הקשה, רדיפתו על ידי נושים והניתוח שעבר אביו) היו רלוונטיות עוד בעת שהתנהלו ההליכים בערכאות דלמטה, ואילו התאבדות חמו של המערער אירעה ב-22.10.04, לאחר ההידרדרות במצבו הנפשי שהחלה בחודש ספטמבר 2004, היינו - כחודשיים לאחר מתן פסק הדין. טענתו המרכזית של המערער בערעור על החלטת הרשם הינה שהרשם בודד כל אחת ואחת מהנסיבות ולא בחן את השפעתן המצטברת והכוללת.

3.דין הערעור להידחות. אומנם, נסיבותיו האישיות של המערער הן קשות, אך לא שוכנעתי כי יש בהן, כל אחת בנפרד או במצטבר, בכדי להצדיק את האיחור הרב בהגשת בקשת רשות הערעור או לכל הפחות את אי הגשתה של בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה בחוק להגשת בקשת רשות ערעור. יצוין עוד, כי לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי טרח המערער להגיש בקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו, כך שבסופו של דבר הוא נכנס לבית האסורים רק ביום 15.12.04. בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחודש יולי 2004, אף ציין המערער, כי עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה עד ליום 20.9.04 ועל כן נתבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לתום המועד החוקי להגשת בקשת רשות ערעור. כפי שטרח המערער להגיש בקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר, היה עליו לטרוח להגיש, למצער, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. יש לציין עוד, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בסופו של דבר יום אחד לפני המועד שנקבע לתחילת ריצוי העונש. גם בעובדה זו יש כדי לעורר ספק בדבר הנימוק האמיתי לאיחור המערער בנקיטת ההליכים המתאימים. עוד יש לזכור, כי עסקינן בערעור "בגלגול שלישי" לעניין העונש בלבד, כאשר לחובתו של המערער עומדות שתי הרשעות קודמות בעבירות מע"מ. ברי, כי הסיכוי שתינתן רשות ערעור במצב מעין זה הינו נמוך ביותר.

4.אשר על כן, הערעור נדחה.