בש"פ 3196/14 יגאל דוד נ. פרקליטות המדינה

ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך (בש"פ 1432/14) מיום 18.3.2014, במסגרתה דחתה את ההשגה שהגיש המערער על החלטת מזכירות בית משפט זה שלא לקבל לרישום שני הליכים ערעוריים שהגיש.

1.

המערער הגיש לבית משפט זה שני הליכים ערעוריים. הראשון, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 13413-12-12, הנשיא ד' חשין , סגן הנשיא מ' דרורי ו השופט א' דראל ) מיום 16.7.2013 (להלן: פסק הדין ) בו זוכה המערער מעבירה בה הורשע בבית משפט השלום בבית שמש (ת"פ 1596-10-10, השופט י' מינטקביץ ) (להלן: ההליך הראשון ). השני, ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים באותו העניין (הנשיא ד' חשין ) מיום 25.8.2013, בה התקבלה חלקית בקשתו לתקן את פרוטוקול הדיון מהיום בו הוקרא פסק הדין (להלן: ההליך השני ) . מזכירות בית המשפט סירבה לקבל הליכים אלה לרישום.

2.

המערער השיג על החלטת המזכירות וטען כי הערעורים לא התקבלו בגלל בקשות טכניות של המזכירות. עוד טען כי "מדובר בערעור פלילי [ו]מקובל שלא לדחות ערעורים בעלי חשיבות שכזו בגלל מועדים בלבד", וביקש לקבוע הליך ומועד לדיון. ביום 18.3.2014 דחתה הרשמת את הבקשה. בהחלטתה ציינה הרשמת באשר להליך הראשון, כי לא ברור מתי הוגש הערעור, ואם אכן הוגש במסגרת הזמנים הקצובה על פי חוק, וממילא הוגש ללא בקשת ארכה. עוד ציינה כי מדובר בהליך ב"גלגול שלישי", בו למערער אין זכות ערעור, ונוכח זיכויו, ספק אם ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור כלל. באשר להליך השני, ציינה הרשמת כי המערער לא ציין מתי הוגש הערעור, והאם בעניין זה עמד במסגרת הימים הקצובה בחוק. עוד ציינה כי המערער גם לא הצביע על מקור בדין המאפשר הגשת ערעור על ההחלטה, שהיא החלטה מאוחרת לפסק הדין, ואינה מהווה חלק ממנו.

3.

מכאן הערעור לפניי. המערער טוען כי הגיש את ההליך הראשון מספר ימים לאחר חלוף הפגרה, והתאריך מופיע עליו. עוד הוא טוען כי המועד לא חלף ביום 1.9.2013, אלא ימי הפגרה אינם באים במניין הימים הנתונים להגשת ערעור. עוד טוען כי כיוון שכותרת ההשגה הייתה "ערעור על החלטת המזכירות ובקשה", יש לראות בה "הארכת מועד ללא כל שאלה ובוודאות". לעניין סיווג ההליך הראשון, טוען המערער כי כיוון שזוכה, זכאי הוא לערעור בזכות. באשר להליך השני, טוען המערער שההחלטה ניתנה ביום 26.8.2013, וההליך הוגש מיד לאחר תום הפגרה. עוד הוא טוען כי כיוון שמדובר בהחלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול, היא מהווה חלק מהפרוטוקול ומפסק הדין, ולכן ערעור עליה הוא "ערעור פנימי בערעור הראשון", שיש אפשרות להגישו מכוח "היבלעותו" בפסק הדין. עוד הוא טוען שזהו הערעור החשוב, כיוון שהוא קובע לעניין ייצוגו בבית המשפט המחוזי ולרישומי המשטרה, ובאת כוחו היא זו שייצגה אותו בכל ההליכים. בהמשך ביקש המערער לקבוע דיון בערעור בהקדם האפשרי.

4.

דין הערעור להידחות. בהליך הראשון שהגיש המערער, הוא מבקש לערער על הנימוק לזיכויו בבית המשפט המחוזי כבית משפט לערעורים פליליים, ומבקש כי יזוכה מחמת נימוק אחר. ההליך הרלוונטי שעל המבקש היה להגיש הוא בקשה למתן רשות ערעור ולא ערעור בזכות, כיוון שזהו ערעור על פסק דין שניתן בערעור. בהתאם, יש לדחות את הטענה שזיכויו של המערער בערכאת הערעור מקנה לו ערעור בזכות (ראו: רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (18.3.2007)) . זאת ועוד, ממילא נראה שלמערער לא עומדת האפשרות להשיג על אופן זיכויו. לאופן הזיכוי אין כל משמעות אופרטיבית לגביו, ומרגע זיכויו הסתיימו ההליכים המשפטיים בעניינו (רע"פ 89/89 אשר נ' מדינת ישראל (8.8.1989); רע"פ 1568/99 גלעד נ' מדינת ישראל

(25.5.1999)).

אף אם הייתי מקבל אחת מטענות המערער באשר לאפשרות ההשגה על זיכויו, הרשמת קבעה ובצדק, שהמערער איחר בהגשת ההליך. בניגוד לנטען על ידו, בהליכים פליליים, בשונה מהליכים אזרחיים, אין הוראה מיוחדת המתחשבת בתקופת הפגרה באשר למניין הימים. סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור הוא 45 יום ממתן פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 16.7.2013 והמועד האחרון להגשת הבקשה היה 1.9.2013 (ראו: בש"פ 11461/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (28.12.2004), ולכן גם אם אכן הוגש ההליך מספר ימים אחרי תום הפגרה, כפי שטוען המערער, אין בכך כדי לרפא את האיחור, וממילא לא הוגשה בקשת ארכה, ויודגש כי הגשת ההשגה אין משמעותה הגשת בקשת ארכה, אשר במסגרתה על המבקש להראות "טעם מיוחד" כדי שתתקבל.

5.

באשר להליך השני, לשם הגשתו על המערער היה להצביע על מקור בדין שמאפשר הגשת ערעור על החלטה מאוחרת לפסק הדין שאינה מהווה חלק ממנו. המערער טוען כי יש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.8.2013 בה נדחתה בקשתו לשינוי פרוטוקול הדיון, כחלק מפסק הדין. טענה זו אין בידי לקבל. על אף שניתן בנסיבות מסוימות לקבוע כי החלטה מאוחרת לפסק הדין "נבלעת" בו, וניתן לטעון נגדה במסגרתו, זה אינו המקרה המתאים. כל עניינה של ההחלטה האמורה הוא בשאלת התייצבותה של באת כוחו של המערער באולם בית המשפט לשם הקראת פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו שהאמור בפרוטוקול משקף נאמנה את אשר קרה באולם. אין בין עניין זה לבין פסק הדין דבר, וודאי שאין בהחלטה זו פגיעה במערער (השוו: רע"פ 6106/06 קובן נ' מדינת ישראל (17.7.2007)).

6.

המערער הגיש גם בקשה לקיום דיון בערעור, אלא שלא בכל הליך פלילי קיימת זכות לדיון במעמד הצדדים. הערעור בפניי הוא ערעור על החלטת הרשמת לדחות השגה על החלטת המזכירות. אין מדובר בהליך פלילי עיקרי, ולא מדובר בבקשה שהחוק הסדיר וקבע לצידה זכות דיון כאמור (וראו רק לאחרונה: ע"פ 3506/13 יגרמן נ' מדינת ישראל (2.6.2014)) . ממילא, אף בהליך העיקרי האמור בענייננו, בקשת למתן רשות ערעור, אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים (תקנה 44ה לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974).

7.

משאלה פני הדברים, לא מצאתי כל פגם בהפעלת שיקול דעתה של הרשמת, שכידוע בעניינים מסוג זה רחב הוא וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל. הערעור נדחה.