בש"פ 8831/00 מדינת ישראל נ. אבו באקר עשאיר

כתב האישום מייחס לשני המשיבים עבירות של התפרעות ושל סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. על-פי הנטען בכתב האישום, נטלו המשיבים חלק בהתפרעות בעת שחברו לכמאה צעירים נוספים וחסמו צומת כבישים, על-ידי שהבעירו צמיגים ודרדרו אבנים אל הכביש. במהלך ההתפרעות יידו המשיבים אבנים על כלי רכב שנסעו בכביש ועל שוטרי משמר הגבול שהגיעו למקום. במעשיהם, כך נטען בכתב האישום, ביקשו המשיבים להטיל אימה על הציבור ולפגוע בנוסעים שעשו שימוש בנתיב התחבורה.

משהוגש כתב האישום ביקשה המדינה, בבית המשפט המחוזי בירושלים, להורות על מעצרם של המשיבים עד תום משפטם, בשל מסוכנותם ובשל החשש כי שחרורם יביא אותם לבצע עבירות נוספות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' חבש) לא נעתר לבקשת המדינה ושחרר את המשיבים לביתם. בית המשפט התנה את השחרור בכך שהמשיבים לא יצאו את פתח ביתם.

כנגד החלטה זו מלינה המדינה.

המדינה סבורה כי לא היה מקום במקרה זה לבחור בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי המשיבים. בין אם יימצאו הם בבית הוריהם ובין אם יימצאו הם בבית אחיהם, שאינו מרוחק מאזור ההתפרעות, לא יהיה בכך כדי למנוע מהמשיבים, כך טוענת המדינה, מלחזור ולבצע עבירות. ההצעה שאמם תפקח על מעשיהם, אין בה, לדעת המדינה, ולא כלום, שהרי מבית הוריהם הם יצאו כדי לפרוע פרעות ואל בית הוריהם חזרו בסופו של יום.

המדובר בעבירה חמורה, כך מדגישה המדינה, המביאה עמה סיכון של ממש לחיי אדם. העובדה שהמשיבים הוסיפו ותקפו גם את כוחות הביטחון שנזעקו להשליט סדר במקום, מוסיפה, לדעת המדינה, חומרה נוספת למעשים.

דין הערר להתקבל.

בית המשפט המחוזי מצא כי אין ספק, כלשונו, כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים, אין ספק, כך הוסיף וקבע, כי קיימת עילת מעצר וכי המעשים המיוחסים למשיבים הם מסוכנים, ויש בהם כדי לסכן חיי אדם.

על חומרתם של מעשים דוגמת אלה המיוחסים למשיבים עמד בית המשפט העליון, לאחרונה, בשורה של החלטות. "אדם העושה מעשים כמעשי העורר" - כך פסק השופט מ' חשין - "מעיד על עצמו, כי אדם מסוכן הוא וכי אין לחזות מראש כיצד יגיב על אירועים, שעלולים לקרות בארץ בימים הקרובים" (בש"פ 7532/00 רונן טריביאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בזמנים אלה - כך פסק השופט י' טירקל - "יש לאחוז במידת הזהירות היתירה, יותר משהעבריין צריך לכך, הציבור צריך לכך, השעה צריכה לכך" (בש"פ 7507/00 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)). ובאותו עניין:

"אולם אבן הפוגעת בראשו של אדם עלולה להרגו נפש או להפכו נכה לכל חייו, וחלילה לנו כי נתעלם מסיכון זה. גם גילו הצעיר של המשיב אין די בו, שהרי כפי שנאמר במקום אחר 'אבן אשר ידה אותה נער בן 10 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר'" (השופט מ' חשין בבש"פ 7171/00).

גם העובדה שאין למשיבים עבר פלילי מתגמדת לנוכח הסכנה שהמעשים הללו יחזרו על עצמם (דברי השופט א' א' לוי בבש"פ 8576/00). מעשים מן הסוג הזה מקימים עילת מעצר, ועל כך כאמור אין חולקים כאן, ובנסיבות המקרה הזה לא היה מקום להסתפק בחלופת המעצר שהוצעה, במיוחד משהמדובר בהותרת המשיבים באזור בו הם מתגוררים או בסמוך לאזור המועד לפורענות.

התוצאה היא שדין הערר להתקבל, ואני מורה על מעצרם של המשיבים עד תום משפטם.

נציגת המדינה הודיעתנו היום כי בתי המשפט הונחו להקדים את הדיון במשפטם של המשיבים ובתיקים אחרים דומים ככל הניתן, עובדה זו הובאה בחשבון החלטתי היום.

לפיכך, אך מובן הוא כי אם לא ניתן יהיה לסיים את משפטם של שני המשיבים במהירות, יהיה מקום לשקול את ההחלטה מחדש, בדרך של הגשת בקשה לעיון חוזר. במקרה כזה יהיה מקום לשקול גם את האפשרות לבחור בחלופת מעצר שיהיה בה כדי להרחיק את המשיבים ממחוז מגוריהם.