בש"פ 9095/11 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 10.12.11.

1.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח. על פי הנטען בכתב האישום הביא המשיב את המאהב של אשתו (להלן: המנוח ) לדירה השייכת למשיב, כפת את ידיו, הפשיטו, והכה אותו בכל חלקי גופו. בשלב כלשהו, בתגובה לאמירה של המנוח, בעט המשיב בחוזקה בראשו של המנוח, הטיחו אל קיר הדירה, לפת את צווארו בידיו וחנק אותו. כתוצאה מכך נגרמו למנוח נזקים אשר הובילו למותו. המשיב עטף את המנוח בסדין, והשליכו לצד הדרך בסמוך למחסום קלנדיה כשהוא ערום, כפות וחבול.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. ביום 11.4.11 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישום ברצח וכי משכך חלופת מעצר לא תיסכון. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ערר שהוגש על ההחלטה נדחה על ידי בית משפט זה (כב' השופט דנציגר). נקבע כי ישנן ראיות לכאורה למכביר, וכי מסוכנתו של המשיב גבוהה ויוצרת חשש אמיתי לשלום הציבור אם ישוחרר. הוחלט כי אין מקום לבחון חלופת מעצר.

3.

ביום 7.7.11 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בה נטען לכרסום בראיות התביעה לאחר שאשת המשיב חזרה בה מהודעתה במשטרה. ביום 20.7.11 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה. ערר על ההחלטה נדחה על ידי בית משפט זה (כב' השופט רובינשטיין) ביום 8.9.11. נקבע כי לא חל מהפך ראייתי בתיק, והוזכרו כתמי דמו של המנוח שנמצאו בדירת המשיב. עוד צוין כי השינוי בראיות ייבחן במסגרת ההליך העיקרי.

4.

בהליך העיקרי נשמעו עד היום 6 עדי תביעה, בהם אשתו של המשיב, וקבועה ישיבת הוכחות נוספת ליום 18.12.11. כעת, לאחר חלוף תשעה חודשי מעצר, התבקשה הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

5.

בא-כוח המדינה טען כי העבירה בה מואשם המשיב מעידה, על פי טיבה ועל פי נסיבות ביצועה במקרה זה, על מסוכנות המשיב. בית משפט זה כבר עמד על כך בשתי הזדמנויות שחלופת מעצר לא תסכון בעניינו של המשיב. העונש הצפוי למשיב אם יורשע טומן בחובו חשש מובנה מפני הימלטות מהדין. עוד נטען כי משפטו של המשיב התעכב תחילה לצורך הסדרת ייצוגו ולימוד החומר על ידי הסנגור. עם זאת, החל מחודש יולי התקיימו חמש ישיבות הוכחות בהן נשמעו שישה עדים ובהם העדה המרכזית. הפרקליט העריך כי נדרשות עוד ארבע ישיבות לסיום פרשת התביעה.

6.

בא-כוח המשיב טען כי מדובר ברמת מסוכנות חלשה הניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר. לטענתו, מדובר באדם מבוגר, נורמטיבי, ללא עבר פלילי, מפרנס יחיד למשפחה בעלת שישה ילדים. לטענתו, מדובר בנסיבות חד פעמיות ונדירות שגרמו לו לעשות את מה שעשה. עוד טען הסנגור כי הראיות מצביעות לכל היותר על עבירת הריגה, וזאת אף בהתאם להודעתה של אשתו בחקירה, לפיה המשיב אמר לה שלא התכוון להרוג את המשיב, וכן הודעתה בנוגע לקנטור המשיב על ידי המנוח. עוד הדגיש הסנגור את השינוי הראייתי שחל עם חזרתה של אשת המשיב מהודעתה במשטרה. הסיכון הנשקף מהמשיב, לטענתו, היה ספציפי וממוקד כלפי המאהב, ואין חשש שישנה. הסנגור הזכיר כי לאחר תשעה חודשי מעצר משתנה נקודת האיזון בין המסוכנות לחרות הנאשם. הסנגור האריך כי נדרשות לפחות עוד 6-7 ישיבות לסיום פרשת התביעה לבדה.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ראשית אציין באשר לטענות הנוגעות לתשתית הראייתית, כי הליך הארכת המעצר לאחר חלוף תשעה חודשים אינו ההליך המתאים להעלאת טענות מסוג זה, וההליך הנכון לשם כך הוא הליך של עיון חוזר, אלא אם התחולל מהפך של ממש בראיות המעמיד את מסכת ראיות התביעה ככלי ריק (ראו למשל בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' אברמוב (לא פורסמה, 31.12.03); בש"פ 3771/09 מדינת ישראל נ' קובלסקי (לא פורסמה, 19.5.09)). בענייננו איני סבורה כי חריג זה מתקיים. יתרה מכך, הכרסום שחל לכאורה בראיות התביעה, בעקבות חזרתה של אשת המשיב מהודעתה במשטרה, נידונה על ידי בית משפט זה במסגרת ערר על בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בית משפט זה, מפי כב' השופט רובינשטיין, קבע כי השינוי שחל בראיות במהלך המשפט אינו מהווה עילה לעיון מחדש במעצר לעת הזאת (בש"פ 6174/11).

8.

באשר לאיזון בין עילות המעצר לחרותו של המשיב. אכן, ככל שחולף הזמן משתנה נקודת האיזון לכיוונה של חרות הנאשם (בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסמה, 2.4.03)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי נקודת האיזון הגיעה למצב בו גוברים שיקולי חירותו של הנאשם על פני האינטרס הציבורי. המסוכנות הנשקפת מהמשיב ברורה וזועקת. הן מעצם האשמתו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, והן בשל נסיבות ביצועה. על פי הנטען, הכה המשיב את המנוח באכזריות, הטיח אותו בקיר, בעט בראשו וחנק אותו. יתכן כי העובדה שהמעשה בוצע ללא כלי נשק עשויה להעיד, כפי שטען הסנגור, על העדר תכנון, אך היא עשויה גם להצביע על מסוכנות שקשה יהיה לאיינה, שכן לא ניתן לשלול את גישתו של המשיב ל"כלי הנשק" בו בוצעה העבירה. אציין עוד כי גם אם נקבל את טענת הסנגור שהראיות מצביעות על עבירת הריגה איני סבורה שמסוכנותו של המשיב פוחתת באופן משמעותי בנסיבות המתוארות בכתב האישום. כמו כן, אין לקבל את טענת הסנגור כאילו מדובר במסוכנות נקודתית למנוח בלבד. כעולה מכתב האישום אשתו של המשיב היתה בקשר רומנטי עם אנשים נוספים, כך שלכאורה גם להם נשקף סיכון מהמשיב. בשל חומרת העבירה והעונש המוטל בצידה אף קיים חשש מובנה להימלטות מהדין. באשר להתקדמות ההליך הרי שנראה שהוא עלה על מסלול. הוא מתנהל כעת בקצב משביע רצון. הסנגור עצמו ציין כי הראיה העיקרית כנגד המשיב הינה הודעתה של אשתו, ועדותה של זו כבר נשמעה, כך שנראה שלא תידרשנה עוד ישיבות הוכחות רבות לסיום המשפט כולו. במצב דברים זה איני רואה מנוס מקבלת הבקשה.

אני מורה, אם כן, על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 10.12.11 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 18575-03-11 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.