בש"פ 9299/10 מדינת ישראל נ. סלאמה אלאחוסה

1.

מונחת לפני בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , או עד למתן פסק דין בת"פ 37631-03-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

נגד המשיבים ושניים אחרים הוגש כתב אישום ביום 22.3.2010. על פי הנטען, המשיבים ייבאו סם מסוכן מסוג הרואין וקוקאין במשקל כולל של כ- 38 קילוגרם מירדן לארץ. בנוסף, מיוחסות למשיבים עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, מתן מחסה או סעד אחר למסתנן והסתייעות ברכב לביצוע פשע. ביום 16.6.2010 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרם של שני המשיבים עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדם (מ"ת 37681-03-10, השופטת ט' חיימוביץ' ).

המדינה הדגישה כי טרם החלה שמיעת הראיות בתיק, ולמעשה טרם ניתן מענה לכתב האישום בשל עיכובים בהעברת חומר החקירה, הנובעים ממורכבות התיק והיקף חומר החקירה ובשל דחיות של המשפט לצורך ניהול משא ומתן בין הצדדים. הסניגורים טענו כי מידת העיכובים בתיק זה הינה חריגה. עד עתה – תקופה של תשעה חודשים - אף לא קיבלו את כל חומר החקירה. לטענתם, המדינה היא האחראית למצב. למשל, כבר לפני שבעה חודשים הבטיחה המדינה להעביר תעודת חסיון שטרם הוגשה. ניהול המשא ומתן לא השפיע כלל על שמיעת התיק לדברי הסניגורים. עוד הדגישו כי שוחררו שני הנאשמים הנוספים בתיק. באשר לאחד מהם – ג'ומעה דלאעה, קבע בית המשפט כי "עוצמת הראיות...מעט מוחלשת" (עמוד 36 להחלטת המעצר) ודי היה בכך כדי להביא לשחרורו. בהינתן כל אלה – הסניגורים מתנגדים לבקשה.

2.

שני שיקולים מרכזיים עומדים בליבת בקשה להארכת מעצר ל-90 ימים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים: האחד – עילת המעצר ועוצמתה. האחר – קצב שמיעת המשפט. בתיק זה יכול כל צד לאחוז בנקודת הקיצון של אחד מן השיקולים האמורים. המקרה חמור ביותר הן בשל כמות הסם וסוגו – 38 קילוגרם

של סמים מסוג הרואין וקוקאין – והן בשל נסיבות המקרה – קשירת קשר, וההיבט הבינלאומי של הפרשה. על פי הנטען ואשר הוכח לכאורה, במסגרת הקשר חצו שותפיהם המצריים של המשיבים את הגבול, נכנסו לארץ שלא כדין, ויצאו משטח ישראל לשטח ירדן כדי לממש את עסקת הסמים. מעורבותם לכאורה של המשיבים בעולם הסם שחוצה גבולות ונוגעת לכמות שהינה

פי למעלה מ-125,000 מהכמות היוצרת חזקה שהסם נועד שלא לשימוש עצמי, מלמדת על מסוכנותם. מהעבר האחר, המשיבים טרם קיבלו את חומר החקירה, ואף טרם השיבו לכתב האישום.

שני נתונים נוספים משפיעים על התוצאה. הראשון – הודעת באת כח המדינה כי ניתן להעביר את כל החומר הגלוי לידי הסנגוריה. באשר לתעודת החסיון הודיעה באת כח המדינה כי ועדת החריגים הסכימה לנקוט בצעדים הנדרשים כדי להשלים את אשר דרוש להוצאת תעודת החסיון. להערכתה העניין יושלם בקרוב. האחר – נקבע דיון אחד נוסף לתאריך 18.1.2011. אף המדינה הסכימה כי שביתת הפרקליטים תרמה לקיומו של מצב זה, כולל אי קביעת תאריכים נוספים.

בבואי להחליט בבקשה, ראוי להדגיש כי הדרישה לקבלת אישורו של בית משפט זה לצורך המשך מעצרו של נאשם המצוי במעצר תשעה חודשים, מטרתה גם ליצור מנגנון בקרה. בנסיבות העניין על ההיבטים הקוטביים שבו, דעתי היא כי אין מקום להורות על שחרור המשיבים במסגרת בקשה זו שהינה בגדר הארכה ראשונה, אך גם לא יהא זה נכון להיעתר לבקשת המדינה באופן מלא. האיזון במקרה זה, שמאופיין בחוסר בהירות לגבי התקדמות המשפט בשלושת החודשים הקרובים, מחייב את קבלת הבקשה באופן חלקי. אי הבהירות נובעת מהשתלשלות ההליכים בתיק, יחד עם קיומה של שביתת הפרקליטים בתקופה האחרונה. יש לקוות כי בתקופת ההארכה שתינתן במסגרת החלטה זו, תדאג המדינה להעברת כל החומר לסניגורים, תציג תעודת חסיון וכן כי לאחר קיומו של מענה, יקבעו מועדים לשמיעת ראיות ותחל שמיעת הראיות.

3.

אשר על כן, הנני מורה להאריך את מעצרם של המשיבים ב-45 יום החל מיום 22.12.2010, או עד למתן פסק דין בת"פ 37631-03-10, לפי המוקדם ביניהם.