בש"פ 9667/11 יגאל גיל נ. לשכת עורכי הדין במחוז ת''א

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני מיום 26.12.2011 בבש"פ 9542/11 שבמסגרתה נדחתה בקשה להארכת מועד שהגיש המערער.

המערער הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעמל"ע 4894-09-11, עמל"ע 21652-09-11 מיום 27.11.2011 (כבוד סגן הנשיאה, השופט צ' סגל ).

עניינו של פסק הדין הוא בערעורים שהגישו המערער והמשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין שבמסגרתו הורשע המבקש במספר עבירות וביניהן היעדר יחס של כבוד, פגיעה בכבוד בית המשפט ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין.

בבקשתו, טוען המבקש כי נדרשת לו שהות להכנת בקשת רשות ערעור שכן זו תכלול סוגיות עקרוניות שטרם נידונו בבתי המשפט בישראל. עוד טוען המבקש כי הארכת המועד לא תגרום נזק שכן הוא כבר מושעה בפועל. לטענתו, סיכויי הבקשה גבוהים שכן היא מעלה סוגיות מהותיות וחדשניות.

ביום 26.12.2011, דחה, כאמור, כבוד הרשם את הבקשה וקבע כי לא מצא טעם של ממש למתן הארכת המועד כמבוקש שכן אין בבקשה הסבר משכנע מדוע נדרש המבקש לפרק זמן נוסף לשם הכנת בקשת רשות הערעור.

מכאן הערעור שלפניי שבמסגרתו טוען המערער כי שגה כבוד הרשם בהחלטתו. עיקר הערעור נוגע לסיכוייה הגבוהים של בקשת רשות הערעור ולטענות שלגופו של עניין. בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד טוען המערער שמדובר בהליך משמעתי, שבמהותו הוא דומה להליך פלילי ולכן הנטל המוטל עליו אינו כבד במיוחד. עוד טוען המערער שאין לו ייצוג משפטי, ושסיכויי בקשת רשות הערעור גבוהים בשל חשיבותן של הסוגיות המשפטיות אותן היא מעלה. לטענתו נדרש לו זמן להגיש את בקשת רשות הערעור כיוון שעליו ללמוד את פסק הדין בעניין אונגרפלד (ד"נ 7383/08) שפורסם ביום 11.7.2011 ועוסק, לטענתו, בסוגיות הרלבנטיות לבקשה אותה הוא מתכוון להגיש.

לאחר שעיינתי בבקשה להארכת מועד שהגיש המערער, בהחלטתו של כבוד הרשם ובערעור שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של הרשם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. יתרה מכך, נראה כי החלטתו של הרשם נכונה וצודקת בנסיבות העניין. עיון בערעור שהגיש המערער מעלה כי הוא לא כולל טעם מספק אשר יש בו כדי להצדיק את קבלת בקשתו להארכת מועד. אמנם, המערער טוען כי נדרש לו זמן על מנת ללמוד את הפסיקה הרלבנטית לסוגיות העקרוניות אותן הוא מתכוון לכלול בבקשת רשות הערעור. אלא, שהמערער לא הסביר מדוע הזמן שעמד לרשותו מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הספיק לו למטרה זו. לפיכך, ומבלי להביע עמדה בנוגע לסיכוייה של בקשת רשות הערעור, לא שוכנעתי כי יש בסיס להתערבות בהחלטתו של הרשם.

אשר על כן, הערעור נדחה.