בש"פ 9817/03 אורי וענונו נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו – בנוסחו המתוקן – שתי עבירות של סחר בסמים מסוכנים ועבירה אחת של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בשני האישומים הראשונים מדובר בכך שהעורר מכר לקונה בהזדמנות אחת סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 6.4265 גרם נטו ובהזדמנות אחרת – במשקל 3.3085 גרם נטו. כמו כן החזיק בביתו קוקאין במשקל 2.4165 גרם ברוטו. יצוין, כי "בחלק כללי" של כתב האישום צוין, ללא פרטים, כי העורר נהג למכור סמים מסוכנים מסוג קוקאין לאותו קונה במהלך שנה וחצי לפני המכירות שצוינו לעיל. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' לנדמן), בהחלטתו מיום 12.10.03, ציוה לשחרר את העורר לחלופת מעצר במוסד גמילה, בצירוף תנאי שחרור וערובות כספיות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב), בהחלטתו מיום 13.10.03, נעתר לעררה של המדינה וציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.עיינתי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ונראית לי החלטתו של בית המשפט המחוזי מהחלטתו של בית משפט השלום. אכן, יש טעם רב בטענתו של בא כוח העורר כי "אף האינטרס הציבורי מחייב הוצאת העורר ממעגל המשתמשים בסמים וכי שחרורו למוסד גמילה סגור ובפיקוח" יסייעו בהשגת מטרה זאת וגם ירחיקו אותו ממעשה עבירה. דברים אלה נראים לי מן הבחינה העקרונית ולפי השקפתי, שאותה הבעתי לא פעם בעבר, אל לו לבית המשפט להניח ידו מסיכויי השיקום, אפילו מדובר בעבירה כה חמורה (ראו, בין היתר, החלטותי בבש"פ 4185/03 אביטן נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003 (2) 1100; בש"פ 4839/03 בוזגלו נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2003 (2) 2422; בש"פ 10038/03 חסון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אלא שבפרשה הנדונה שאני. שלא כבפרשות שהזכרתי לעיל, שבהן היה מדובר בנאשמים צעירים לימים שנתקיימו בהם נסיבות אישיות מיוחדות, שהניחו יסוד לתקווה לאחריתם והצדיקו חלופה למעצר הצופה אל השיקום, מדובר כאן בעורר יליד שנת 1969 – דהיינו כבן 34 שנים – שחזר ועשה את מעשיו פעם אחר פעם, תוך פיתויו והדחתו של הקונה לשימוש בסמים; למרות אזהרה שהוזהר על ידי המשטרה ולמרות הבטחתו לאמו של הקונה להפסיק לספק סמים לבנה. אלה נסיבות יוצאות דופן בחומרתן. הן מעידות על העורר שהוא חסר לב ומצפון, שעיניו רק לבצע כסף. נסיבות אלה דוחות מפניהן את סיכויי השיקום, המשתמעים מתסקירו של שירות המבחן ומנכונותו של מנהל מוסד הגמילה לסייע לעורר לשקם את עצמו. נסיבות אלה גם מעלות ספקות קשים לגבי האמון שניתן לתת בעורר.

3.לפיכך אני דוחה את הערר ומקיים את החלטתו של בית המשפט המחוזי.