דנ"א 3368/03 זנדטל מכוני תערובת בע"מ (בכינוס נכסים ) נ. יששכר אלוני

בפניי בקשה בעניין ערבות בנקאית שהופקדה בתיק זה. הבקשה הוגשה על ידי המבקשת, הטוענת כי המשיב 1 חב לה חוב בעניינו נפתחו הליכי הוצאה לפועל, ועל כן מבקשת כי הערבות הבנקאית שהפקידה לצורך הבטחת הוצאות המשיבים תושב לה, כנגד הצגת תדפיס בהוצאה לפועל המורה על הפחתת קרן בסך של 10,000 ₪. הסכום האמור הוא סכום ההוצאות שחוייבה המבקשת לשלם למשיבים בהחלטת כב' השופט חשין מיום 7.7.03. הערבות הופקדה גם לטובת המשיבה 2, אשר אין המבקשת טוענת לחוב כלשהו שלה כלפיה.

החיוב בהוצאות בהחלטת כב' השופט חשין הינו חיוב אחד, המופנה כלפי שני המשיבים, ביחד ולחוד. האם במצב זה ניתן להעתר לבקשה שבפניי?

נקודת המוצא לדיון נמצאת בסעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. הוראה זו עוסקת במצב של נושים ביחד ולחוד, ובה נקבע כי החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק דין לטובת הנושה האחר (סעיף 59(א)). עוד נקבע, כי "חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים; קויים החיוב כלפי אחד מהם, רשאי השני לדרוש ממנו את חלקו" (סעיף 59(ב)).

קיזוז הינו דרך של פרעון חוב. על רקע זה הובעה הדעה, כי ניתן "להשקיף עקרונית על קיזוז הנעשה כלפי אחד הנושים, כעל פרעון של הזכות המשותפת, אשר מתבצע אצל אחד הנושים. סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי) מכיר בכוחו של חייב לבחור את הנושה כלפיו הוא יפרע. פרעון זה מסלק גם את זכותם של יתר הנושים המשותפים" (מ' דויטש, "ריבוי נושים", דיני חיובים – חלק כללי , ד' פרידמן (עורך), (תשנ"ד), עמ' 391; עמדה דומה מביע גם מ' מאוטנר בחיבורו "קיזוז" באותו ספר, בעמוד 542). על פי גישה זו, במצב שבו נעשה קיזוז כאמור, המבוסס על חוב של אחד הנושים כלפי החייב, תקנתם של שאר הנושים היא בגביית יתרת נשייתם מן החייב האמור. פיתרון זה מבוסס על הוראת סעיף 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), הקובעת כי מקום בו קויים החיוב כלפי אחד הנושים – ובכלל זה, על דרך הקיזוז – "רשאי השני לדרוש ממנו את חלקו". יוצא, כי ככלל אין הנושה השני נפגע כתוצאה מפיתרון זה (ראו הדיון של דויטש, בעמוד 392 לחיבורו הנ"ל).

מהוראת סעיף 59(א), ומן הפירוש האמור שניתן לה, משתמע כי המבקשת רשאית לקזז את חיוב ההוצאות האמור מחובו של המשיב 1 כלפיה, וזאת גם בהתייחס לחלקה של המשיבה 2. המשיב 1 והמשיבה 2 הם נושים במשותף של המבקשת, וזו רשאית להיפרע את מלוא החיוב האמור מתוך חובו של המשיב 1 כלפיה.

בכך לא מסתיים הדיון. למרות האמור לעיל, יכולתו של החייב לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים על פי בחירתו אינה בלתי מוגבלת. כך, נפסק כי זכות זו "...איננה קיימת מקום שהחייב אינו מקיים חיובו זה בתום לב" (ראו ע"א 4664/90 חממי נ' אייזנקוט פ"ד מז(1), 52, בעמ' 61 – 62). עוד נפסק, כי אין החייב יכול לקיים את החיוב כלפי נושה בודד, כאשר הוא יודע כי שאר הנושים המשותפים מתנגדים לכך (ע"א 717/88 חיים רוכורגר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' אלה (ריסקין) מילר פ"די מה(2) 284). בהתאם להלכה אחרונה זו, נקבע כי בנק מוגבל בהפעלת זכותו לקיזוז בנקאי מחשבון משותף של בעל ואשה, ובדרך זו לגבות חוב שנוצר על ידי האשה, ורשאי לבצע קיזוז כאמור עד לשיעור של מחצית הסכומים בחשבון המשותף (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ואח' פ"ד מו(5), 661 ,עמ' 670-671). בית המשפט קבע בהנמקתו, כי הוראת סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), לפיה החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, יוצרת חזקה ניתנת לסתירה, באופן שהחייב רשאי להפטר מחיובו בכך שהוא מקיימו כלפי אחד הנושים, כל עוד לא מובעת התנגדות מצד יתר הנושים. מקום בו מובעת התנגדות כזו, "אין החייב רשאי להענות לדרישתו של אותו נושה כי יקיים כלפיו את החיוב, ואין החייב רשאי מיוזמתו לקיים את החיוב כלפיו - שכן במקרה כזה נסתרה החזקה".

כך הוא גם במקרה שבפניי. לא יכול להיות ספק, כי המשיבה 2 הביעה התנגדות לכך שהחיוב כלפיה יקויים על ידי המבקשת בדרך של קיזוז כלפי המשיב 1. במצב זה, רשאית המבקשת להיפרע מן המשיב 1, על דרך הקיזוז, את חלקו בחיוב ההוצאות בהחלטה מיום 7.7.03. נוכח הוראת סעיף 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), חלקו של המשיב 1 הינו מחצית מסכום ההוצאות, היינו, סך של 5,000 ₪. את יתרת החיוב בהוצאות אין המבקשת רשאית לפרוע בדרך של קיזוז המופנה כלפי המשיב 1, ולגבי יתרה זו, אני מורה כי היא תשולם מתוך הערבון שהופקד בתיק זה.

אציין, כי שקלתי האם אין לקבוע, במקרה זה, כי המשיבים, או באת כוחם, שינו את מצבם לרעה על יסוד הערבון שהופקד. אכן, עצם הפקדת הערבון בלא טענה כי קיימת למבקשת זכות קיזוז ביחס לחוב של אחד מבעלי הדין כלפיה – ובמקרה זה, המדובר בחוב נשוא תיק הוצאה לפועל משנת 1996 – עשויה ליצור מצג לפיו, אם יידחה ההליך, ניתן יהיה לגבות חיוב בהוצאות מתוך הערבון שהופקד. אף כי אפשרות זו אינה ודאית, הרי שאין לבטלה, ואין לשלול מעיקרו של דבר את האפשרות של הסתמכות סבירה על התרחשותה. על רקע זה, גם נתבקשה עמדת המשיבים ובאת כוחם לגבי האפשרות של שינוי מצב לרעה על יסוד הערבון שהופקד. ברם, אין בטיעוני המשיבים כדי להבהיר כיצד והאם שינו את מצבם לרעה על יסוד הערבון האמור, ועל כן אין בכך כדי לסכל את האפשרות לבצע קיזוז, כמבוקש.

אוסיף, כי לא נעלמו מעיני דברים שנפסקו בהקשר קרוב ע"י כב' הרשם אוקון בע"א 1646/98 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ, פ"ד נה(2) 481. באותה פרשה נפסק, נוכח בקשה דומה לזו שבפניי עתה, כי

"יש להבחין בין ההליכים הנוגעים לפסיקת הוצאות לבין עניינים אחרים. לא ניתן להציע, בכל מקרה, קיזוז כדרך לפרעון חיובי הוצאות או כתחליף לערבון.... טענת הקיזוז יכולה לעלות כתחליף לערבון במצבים מסויימים, ולשמש בסיס לפטור מן הערבון. אם היא נשללה באותו שלב, והערבון הופקד, השתנה המצב המשפטי שבין הצדדים, והמשיב זכאי לכאורה להיפרע מן הערבון. לעניין זה, אין צורך להידרש לטיבו ההסכמי של הערבון (ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645). הערבון הוא פועל יוצא של החלטות בית המשפט, ושל מצוות התקנות. היתרון הדיוני שמוקנה בו עומד למשיב, ותחולת סעיף 53 לחוק החוזים כפופה להגיון העומד ביסוד החובה להפקיד ערבון.

בכללו, אין מקום ליצור מעין תרגיל אנליטי, בגדרו משולבות שתי אסטרטגיות דיוניות המנטרלות זו את זו. לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, מוטלת חובת הפקדה. חובה זו נועדה להבטיח שהמשיב יוכל להיפרע מן המערער ללא צורך בהליך משפטי נוסף ומסורבל."

דברים אלה מתייחסים בעיקרם לטענות קיזוז שנויות במחלוקת, אשר לא הוכרו במסגרת של פסק דין חלוט, ואשר אפשרות קבלתן כטענות הגנה בפניי חילוט ערבון עלולה ליצור התדיינות סבוכה אשר אין לה מקום. שונה המצב כאשר טענת הקיזוז מבוססת על חיוב חלוט, ברור וודאי. אכן, בעניין מצדה הנ"ל מתח בית המשפט הבחנה בין שני סוגים אלה של טענות קיזוז, תוך חיווי דעה כי פסיקת הוצאות ניתנת לקיזוז כנגד חוב פסוק אחר. בית המשפט ציין, לעניין זה, כי "הרכבת טענות קיזוז שנויות במחלוקת על דרישה זו, לאחר שהערבון הופקד ובקשה להשבתו נדחתה, משמעותה היא העברת הצדדים לפסים של התדיינות שיכריעו בטיב הזכויות המהותיות, ולמעשה יסכלו את אפשרות המשיב להיפרע על הוצאותיו. הדעת נותנת, אם כי אין צורך להכריע בכך במקרה זה, שפסיקת הוצאות אינה ניתנת לקיזוז אלא כנגד חוב פסוק אחר ." (ההדגשה הוספה). דומה, כי פיתרון זה אף יוצר איזון נאות בין הרציונלים שמכשיר הקיזוז נועד לקדם, ובמרכזם ערכים של הגינות וצדק מתקן, לבין הצורך למנוע סיכול מטרתו של מכשיר הערבון לגביית הוצאות, על דרך של הוספת התדיינויות מכבידות וסבוכות בדרכו של מי שמבקש לממש את זכותו על פי הערבון.

התוצאה היא, כי אני נעתר חלקית לבקשת המבקשת. המבקשת תוכל לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולבקש הפחתת יתרת חובו של המשיב 1, כדי מחצית החיוב בהוצאות נשוא ההחלטה של כב' השופט חשין מיום 7.7.03. אם תציג המבקשת בפניי המשיבים תוך 21 ימים מקבלת החלטה זו תדפיס של לשכת ההוצאה לפועל המאשר כי כך נעשה, לא יהא המשיב 1 רשאי להיפרע מן הערבון את חיוב ההוצאות נשוא ההחלטה האמורה, והמשיבה 2 תהא רשאית לגבות מן הערבות את מחצית החיוב בהוצאות על פי החלטת כב' השופט חשין מיום 7.7.03. מובהר כי בקשת המשיבה 2 לכך שייקבע כי היא רשאית לגבות גם הוצאות נשוא התדיינות בערכאות אחרות מתוך הערבות נדחית, שכן הערבות נועדה להבטיח תשלום הוצאות בהליך שבכותרת בלבד. לא תפעל המבקשת בהתאם לאמור, יוכלו המשיבים להיפרע מן הערבות את מלוא החיוב בהוצאות נשוא החלטתו האמורה של כב' השופט חשין.

נוכח תוצאת ההליך, אין צו להוצאות.