דנ"א 4150/98 יצחק זימן נ. דוד ציטרין

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ( כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים א' מצא וי' אנגלרד) ברע"א 5392/97, שניתן ביום 15.6.98.

1.אביו המנוח של העותר השכיר בשנת 1945 מגרש לאביו המנוח של המשיב. המגרש שימש את אבי המשיב, ועודנו משמש את המשיב, לעסק של מסחר בבלוקים וחול. העותר ביקש לסלק את המשיב (ואת אשת המשיב ואחי המשיב) מן המגרש. אולם תביעותיו בעניין זה נדחו על ידי הערכאות התחתונות (ככל שהדבר נוגע למשיב). זאת הואיל וערכאות אלו קבעו, כי המשיב נהנה מהוראות סעיפים 23 (ב) ו - 26 לחוק הגנת הדיייר [נוסח משולב], התשל"ב1972- (להלן: "החוק"). לפיכך הגיש העותר את בקשת רשות הערעור שפסק הדין בה הוא נשוא העתירה שבפני.

2.פסק דינו של בית המשפט העליון נסב סביב פירושו של סעיף 3 לחוק. וזו לשון הסעיף:

"3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה."

טענתו העיקרית של העותר, לעניין סעיף זה, היתה, כי הסעיף לא נועד להקנות לשוכרי קרקע שאין עליה בניין מעמד עדיף על המעמד שניתן להם בטרם חוקק הסעיף, ולפיכך (לשיטתו של העותר) אפילו נהנו השוכרים עצמם ממעמד של דיירים מוגנים מכח הסעיף האמור, לא היה בידיהם להוריש לצאצאיהם את זכותם זו, בהתאם להוראות סעיפים 23 ו - 26 לחוק. העותר ביסס טענה זו על שני אדנים: ראשית - כי המונח "בית עסק", שבסעיפים 23 ו - 26 לחוק אינו יכול לכלול קרקע שאין עליה מבנה של קבע, ושנית - כי המחוקק לא התכוון להקנות למי ששכרו קרקע עובר לחקיקת החוק מעמד עדיף על המעמד שהיה להם אלמלא נחקק החוק, ומשום כך לא נתכוון לאפשר להם להוריש את זכות השכירות. בית המשפט העליון דחה את שתי הטענות. בהתייחסו לטענה כי "בית עסק" חייב שיתנהל במבנה קבע, קבע בית המשפט, כי משנקבע בחוק, כי "בית עסק" הוא "מושכר שאיננו דירה" אין העותר יכול להוסיף על הגדרה זו דרישות וסייגים נוספים, שאינם נובעים מעצם ההגדרה. בהתייחסו לטענת העותר בדבר תחולתו המסוייגת של החוק על שוכרי מגרשים קבע בית המשפט, כי לגרסה זו אין כל אחיזה בלשון החוק ולפיכך קבע, כי משבא אבי המשיב בגדרו של הסיפא להוראות סעיף 3, חלות כל הוראות חוק הגנת הדייר (לרבות הוראות סעיפים 23 ו - 26 הנוגעות למעמד צאצאי דייר מוגן בבית עסק) על זכויותיו במגרש.

3.העותר מבקש, כי יתקיים דיון נוסף בקביעה זו. לטענתו קבע בית המשפט הלכה חדשה חשובה וקשה, המתייחסת לכלל הקרקעות עליהן חלות הוראות סעיף 3 סיפא. החשיבות שרואה העותר בהלכה נובע, לשיטתו, מן הפגיעה בקניינם של כל הבעלים של קרקעות אלו. ואילו הקושי נובע, לשיטת העותר, מפרשנות הסעיף, העומדת, לטענתו, בסתירה להיסטוריה החקיקתית, לתכלית החקיקה ולפסיקת בית המשפט העליון. לשם ביסוס טענתו זו, שב העותר ופורס את ההתפתחויות הפסיקתיות והחקיקתיות שיש בהן כדי להצביע, לשיטתו, על תכלית החוק. עוד טוען העותר, כי שינויי העתים מכתיבים גם הם פרשנות מצמצמת להוראות החוק המיטיבות עם דיירים מוגנים.

4.המשיב מתנגד לקיום דיון נוסף. לטענתו, הפרשנות שמנסה העותר לקדם אינה מעוגנת בלשון החוק והיא מתיימרת ליצור קטגוריה עצמאית של נכסים עליהם חל דין מיוחד. לטענת המשיב, אין זכויותיו נופלות מזכויות העותר - שעה שהמדובר במעמדן של זכויות קניין ובהגנה עליהן כיום. בהתייחסו לעילות לקיומו של דיון נוסף, טוען המשיב, כי פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינו קובע כל הלכה חדשנית וקשה, אלא נותן ביטוי ללשונו הברורה של החוק. לשיטת המשיב, "החידוש" שבהלכה נובע מכך שעד למתן פסק הדין נשוא העתירה לא היה מי שסבר, כי ניתן לתת ללשון סעיף 3 משמעות שונה מזו שניתנה לו בפסק הדין נשוא העתירה , וממילא לא הובא הנושא לערכאות.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-, קובע, כי דיון נוסף יערך אם

"ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף"."

אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נדרש בית המשפט לראשונה לפרשנות סעיף 3 לחוק. אולם חידושה של הלכה, כשלעצמו, אינו מהווה עילה מספקת לקיום דיון נוסף: באשר לכך נאמר:

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות." (דנ"א 2485/95 - אפרופים שיכון וייזום נ'

מדינת ישראל , לא פורסם, ראו גם דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי , טרם פורסם; ד"נ 16/86 קיסלר

נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (3) 443, 446).

זאת ועוד, סעיף 3 מתייחס למי ששכר קרקע לפני שנת תשט"ו. עד כה, מזה למעלה מארבעים שנה, לא הובאה שאלת פרשנותו של הסעיף בפני בית המשפט, והדעת נותנת, כי היקף תחולתו של הסעיף הולך ומצטמצם. בעניין דומה אמרתי:

"בענייננו נתנו שלוש ערכאות את דעתן לסוגייה, שאכן לא התעוררה בפסיקת בית המשפט העליון מזה עשרות שנים. העובדה שהסוגיה נדונה והוכרעה לראשונה מזה כארבעים שנה מעידה לאו דוקא על "חידוש", שלקיומו טוען העותר, אלא גם על משקלה של הסוגיה ועל תדירות התרחשותה בחיי המעשה. שלושה שופטי בית המשפט העליון נתנו דעתם לסוגיה. אפילו ניתן למצוא חידוש בפסיקתם זו (ובאשר לכך איני מחווה דעה), אין די בכך כדי להצדיק חריגה מן הכלל לפיו משנתן בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, פסק דין, נסתיים בכך הדיון. ודאי שאין די בכך שטענות העותר לא נתקבלו והוא מבקש לשוב ולהעלותן." (דנ"א 3437/98 שרעבי נ' קפרא , לא פורסם).

דומה שדברים אלה יפים (ואולי אף ביתר שאת) לענייננו.

6.סיכומו של דבר: פסק הדין נשוא העתירה אכן קבע הלכה חדשה, אולם , עצם העובדה שלראשונה נדרש בית משפט זה לפרשנות סעיף מסויים, ( שתחולתו, המוגבלת מלכתחילה, הולכת ומצטמצמת עם חלוף הזמן ) אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לקיום דיון נוסף. ודאי שכך הדבר באשר לעובדה שלדעת העותר ניתן היה לפרש את הסעיף באופן שונה. שלוש ערכאות נתנו דעתן לפרשנות הסעיף (השלישית שבהן - במסגרת בקשת רשות ערעור), ובנסיבות הענין לא נמצא מקום לקיום הליך כה חריג וייחודי של שמיעה נוספת של הדיון בפני הרכב מורחב של בית משפט זה.

7.העתירה נדחית איפוא. העותר יישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח.