דנ"א 65554-01-25 דנ"א 65554-01-25

בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בבע"מ 130/24 מיום 26.11.2024 (כב' השופטים י' וילנר, ח' כבוב וי' כשר) (להלן: פסק הדין).

1.נדרש בקצרה לעובדות הרלוונטיות לענייננו. בני זוג ערכו צוואות הדדיות בהתאם לסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), שבהן ציוו את רכושם האחד לשני. בצוואות נקבעה גם הוראת "יורש אחר יורש" – בפטירת בן הזוג השני יירשו הילדים את כל רכושו בחלקים לא-שווים ובהתאם למה שנקבע בצוואות (80% למבקש ו-10% לכל אחת משתי המשיבות). אלא שלאחר פטירת בן הזוג הראשון, בן הזוג השני שנותר בחיים ביקש לשנות את צוואתו ההדדית, ולכן בהתאם לסעיף 8א(ב)(2)(א) לחוק הירושה הוא הסתלק הסתלקות כללית מחלקו בעיזבון בן הזוג הראשון. נסיבות אלו עוררו את השאלה המשפטית מה דינו של עיזבון בן הזוג הראשון לאחר הסתלקות בן הזוג השני – האם הוא יחולק לילדים בהתאם לקבוע בצוואת בן הזוג הראשון או שמא יחולק בהתאם לכללי הירושה על פי דין?

2.ההליך החל בבית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 21821-11-19; ת"ע 17661-01-19; ת"ע 17489-10-19; ת"ע 69027-07-19) שקבע כי יש לחלק את עיזבונות בני הזוג בחלקים שווים לילדיהם. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 41825-10-22) נדחה. לבית משפט זה הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 4.11.2024 התקיים דיון שבו הובהר כי ניתנת רשות ערעור רק בשאלה המשפטית מה דינו של עיזבון בן הזוג הראשון לאחר שבן הזוג השני הסתלק מצוואתם ההדדית.

3.ביום 26.11.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט זה. השופטת וילנר, אליה הצטרפו השופטים כשר וכבוב, קבעה כי יש לאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. השופטת עמדה על כך שסעיף 8א לחוק הירושה קובע כי תנאי לביטול צוואה הדדית לאחר מותו של אחד המצווים הוא הסתלקות כללית, אולם לא נקבעו הוראות לעניין השלכות אותה הסתלקות על חלוקת עיזבונו של בן הזוג הראשון שנפטר. צוין כי במסגרת הליכי החקיקה של תיקון מס' 12 לחוק הירושה אשר במסגרתו הוסף סעיף 8א לחוק הוצע כי את חלקו של מי שהסתלק מצוואה הדדית יירש מי שהיה אמור לזכות במותו של המסתלק, ואם אין זוכה כאמור – הוא יחולק לפי דין, אולם הצעה זו לא אומצה בסופו של דבר.

משכך, נקבע כי יש להכריע בשאלה בהתאם להוראות הדין הכללי הקבועות בחוק הירושה. לפי הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה, מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו כאילו "לא היה יורש מלכתחילה". מהוראת סעיף 50 לחוק הירושה עולה כי כל הוראת צוואה לטובת מי שהסתלק מתבטלת כל עוד לא נקבע הסדר של "יורש במקום יורש", הקבוע בסעיף 41 לחוק הירושה ("רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון"). נקבע כי במקרה דנן לא נקבע בצוואות ההדדיות הסדר של "יורש במקום יורש" אלא הסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה ("רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון"). הסדר זה דורש כי היורש הראשון יזכה תחילה על מנת שגם השני יזכה, ובמקרה דנן: לא זכה הראשון כי הסתלק (בן הזוג השני) – לא זכה השני (הילדים). משעה שלפי סעיף 50 לחוק הירושה הצוואה מתבטלת ואין עוד צוואה בתוקף הרי שברירת המחדל היא חלוקת העיזבון על פי דין.

4.מכאן הבקשה שלפניי, שבה נטען, כי פסק הדין קבע הלכה חדשה וחשובה, בעלת השלכות רוחב, באופן שמצדיק לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בעניינה. בעיקרם של דברים, נטען כי פסק הדין מבטל במובן מסוים את מוסד הצוואות ההדדיות בכך שהוא סותר את עקרון ההסתמכות של מצווה אחד על משנהו ובעיקר את העיקרון לפיו יש לכבד את רצון המצווה; כי פסק הדין סותר במידת מה פסק דין אחר של בית משפט זה אשר ניתן מספר ימים לאחר מכן (בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.2024)); כי הוא סותר פסיקה לפיה יש לפרש הסדר של "יורש אחר יורש" גם כהסדר של "יורש במקום יורש"; וכי תוצאת פסק הדין סותרת את סעיף 42(ב) לחוק הירושה הקובע כי בהסדר של "יורש אחר יורש" אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני בצוואה.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, השמור למקרים יוצאי דופן שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, חידושה או קשיותה, מוצדק לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ראו, מיני רבים: דנ"א 8908/23 הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ' קונפינו, פסקה 8 והאסמכתאות שם (13.3.2024)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים קיומו של דיון נוסף.

אכן, השאלה אשר עמדה במוקד פסק הדין – קרי, מה דינו של עיזבון בן הזוג הראשון לאחר הסתלקות בן הזוג השני מצוואתם ההדדית – טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. אולם, נפסק זה מכבר כי "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005)), ונדרש להראות כי מתקיימים התנאים הנוספים, דהיינו היותה סותרת הלכה קודמת או כי חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקים קיום דיון נוסף (דנ"א 2047/23 ורסנוב נ' פקיד שומה עכו, פסקה 13 (2.10.2023)).

6.ראשית, אסלק מדרכינו את הטענה כי פסק הדין עומד בסתירה לפסק דין אחר של בית משפט זה, שניתן בבע"מ 1857/24. בחינה של שני פסקי הדין מלמדת כי לא קיימת ביניהם כל סתירה וזאת מן הטעם שבכל אחד מפסקי הדין חלו הסדרים חקיקתיים שונים – בעוד שבפסק הדין מושא הבקשה דנן הצוואות ההדדיות נערכו לאחר כניסת תיקון מס' 12 לחוק הירושה לתוקף ולכן סעיף 8א חל בעניינם; הרי שבע"מ 1857/24 עסק בצוואות הדדיות שנערכו לפני כניסת התיקון לתוקף. מכאן שאין כל סתירה בין שני פסקי הדין.

7.אף לא מצאתי כי מדובר בהלכה שקשיותה או חידושה מצדיקים את קבלת הבקשה. בענייננו, המותב עמד על כך שקיימת לאקונה בהסדר הספציפי של צוואות הדדיות הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה, ומשכך, הוא נדרש "לדין הכללי הקבוע בחוק הירושה" (פסקה 5 לפסק הדין), ועל פיו הוא פסק. כידוע, הסדר ספציפי (lex specialis) גובר על הסדר כללי (lex generalis), אלא אם ישנו חֶסֶר – כי אז יש לפנות להסדר הכללי, וראו לעניין זה את הדברים הבאים:

"הסדר ספציפי, מטבע ברייתו, לרוב אינו אוטונומי, שכן אין בו כדי להשיב על שאלות רבות המתעוררות מכוחו, ואשר התשובה עליהן מצויה באופן טבעי בתורה הכללית של הענף המשפטי הנוגע בדבר. [...] לעניין סוגיות כלליות שלגביהן אין הדין הספציפי נוקט כל עמדה, ימשיך הדין הכללי לחול" (ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 263 (1988); ראו גם דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58, 75 (2013)).

בכך, בית המשפט לא סטה מהנתיב הפרשני המקובל (דנ"א 4786/23 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 7 (31.8.2023); דנ"א 5476/20 באטה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (8.9.2020)). בנסיבות אלו, לא עסקינן במקרה חריג המצדיק קיום של דיון נוסף, מה גם שפסק הדין ניתן פה אחד ואף בכך יש כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה (דנ"א 5689/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 והאסמכתאות שם (5.11.2023)). לא למותר לציין כי עיקרון כיבוד רצון המת מצא ביטויו גם במסגרת דיני הירושה הכלליים ולא רק בהסדר הפרטני של צוואות הדדיות, לצד עקרונות ושיקולי מדיניות אחרים שהמחוקק ביקש לקדם ולאזן ביניהם, ומשכך – אין לקבל את הטענה כי פסק הדין עומד בסתירה לעקרונות יסוד בדיני הירושה. אציין כי גם בהסדר של "יורש אחר יורש" רשאי היורש הראשון לעשות ברכוש שקיבל כראות עיניו ובכך לסכל את רצונו של המוריש, והתרופה לכך היא הגבלה בצוואה על זכותו זו. בדומה, ככל שעורכי צוואות הדדיות יבקשו להימנע מתוצאת פסק הדין נשוא הבקשה שלפנינו, התרופה לכך היא לכלול בצוואה הוראת "יורש במקום יורש".

8.מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.