דנג"ץ 10792/06 התנועה להגינות שילטונית נ. נציבות תלונות הציבור על שופטים

העותרת פנתה אל המשיבה 1, נציבת תלונות הציבור על שופטים, וקבלה על מתן תואר "דוקטור לשם כבוד" למשיב 2, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) א' ברק, מאת התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (להלן: התנועה ). ברקע הפנייה עמדה, בין היתר, העובדה שהנשיא בדימוס נכלל בהרכב שדן בעתירה אשר התנועה היתה צד לה. המשיבה 1 קבעה כי הבסיס לתלונת העותרת נשמט, משהחליטה הנשיאה ד' ביניש על הוצאתו של הנשיא בדימוס מהרכב השופטים שדן בעתירה האמורה ועל החלפתו בשופט אחר. העותרת לא הסתפקה בכך ופנתה בעתירה לבית משפט זה. בין היתר היא טענה שהמשיבה 1 לא מילאה את חובתה הסטטוטורית, שכן לא דנה בטענות שונות שהעלתה העותרת בתלונתה. בית משפט זה ( הנשיאה ד' ביניש והשופטים א' גרוניס וא' חיות) דחה את העתירה. וכך נכתב בפסק-הדין:

סעיף 24(ג) לחוק קובע כי:

לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה.

הוראה זו לא נעלמה מעיני העותרת אך לשיטתה אין לדחות את העתירה מכוחה שכן הסעד שהיא מכוונת אליו איננו סעד נגד החלטותיה וממצאיה של המשיבה 1 אלא סעד הנוגע להתנהלותה של המשיבה 1 במישור המינהלי. העותרת נסמכת בעניין זה על החלטתו של המישנה לנשיא מ' חשין בדנג"ץ 8289/05 עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים , תק על 2005(4) 1425 (2005) ולטענתה, נתונה התנהלות זו לביקורת שיפוטית והוראת סעיף 24(ג) אינה חלה לגביה. טענה זו דינה להידחות. משניתנה על ידי המשיבה 1 החלטה בתלונתו של יושב ראש העותרת, מהווה עתירה למתן סעד בנוגע לאותה החלטה - על מה שיש בה ועל מה שאין בה - "בקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה" ואין להיזקק לה. בשולי הדברים נציין כי סוגיית סמכותה של המשיבה 1 לברר תלונות בעניינים הנוגעים לשופטים בדימוס לא עלתה כלל במסגרת עתירה זו, ולפיכך בחרנו אף אנו להותירה לעת מצוא ולא להידרש אליה.

העותרת סבורה כי קיימת עילה לדיון נוסף בפסק-דין זה. לדעתה, בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה, העומדת בסתירה לפסק-הדין של בית משפט זה בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה , פ"ד נז(1) 750 (2003). לדעת העותרת, יש בפסק-הדין נשוא העתירה כדי למנוע, על בסיס דבר חקיקה "רגיל", ביקורת שיפוטית המסורה לבג"ץ מכוח חוק יסוד.

עיינתי בטענות העותרת ובתגובת פרקליטות המדינה, ונחה דעתי כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בית משפט זה הסתמך בעבר על הוראת סעיף 24(ג) לחוק נציבות תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב – 2002 (להלן: חוק הנציבות ), בדחותו עתירות שהופנו כנגד המשיבה 1. כך היה, למשל, בבג"צ 5398/05 עקרי נ' גב' טובה שטרסברג-כהן, נציבת תלונות הציבור על שופטים , תק-על 2005(3) 1321 (2005), שם כתב בית המשפט העליון כך: "העותר מבקש אמנם לטעון כי טענותיו אינן נגד מסקנותיה של המשיבה 1 [הנציבה], אלא שכאשר בוחנים טענותיו לעניין 'אי קיום הוראות החוק' על ידיה, כלשונו, עולה בבירור כי בליבת הדברים מצויות אך טענותיו נגד תוצאות הבירור שערכה המשיבה 1 בתלונתו ונגד מסקנותיה שלא תאמו את הערכתו באשר לצעדים שיש לנקוט במסגרת הטיפול בתלונתה... מכל מקום, נוכח הוראת סעיף 24(ג) לחוק, אין מקום כי ניזקק לעתירה". גם על העתירה ההיא הוגשה עתירה לדיון נוסף (דנג"צ 8289/05 עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן , תק-על 2005(4) 1425 (2005)). העתירה לדיון נוסף נדחתה על-ידי המשנה לנשיא מ' חשין, שבין היתר קבע כך:

טענתו העיקרית של העותר בעתירתו לבג"ץ כיוונה עצמה נגד מימצאיה ומסקנותיה של הנציבה... בית המשפט סירב להיעתר לבקשה זו בהסתמכו על הוראת חוק מפורשת, הלא היא הוראת סעיף 24(ג) לחוק. ודוק: בית המשפט לא קבע הלכה ולפיה לא יתערב לעולם בפעולות הנציבות, אף לא הביע דעתו כלל בשאלת היקף הביקורת על פעולות הנציבות. זאת ועוד: בפרשת טרנר, עליה מבקש העותר להסתמך, נקבע במפורש על ידי השופט גולדברג כי 'אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על דוחות של מבקר המדינה ... או על תוצאות בירור של נציב תלונות הציבור. מאידך גיסא, חלים גם על מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור כללי היסוד של המשפט המינהלי, וכפועל יוצא פיקוחו השיפוטי של בית המשפט הגבוה לצדק'. בענייננו לא העלה העותר טענות לפיהן הפרה הנציבה כללי יסוד של המשפט המינהלי, עיקר טענותיו היו נגד החלטתה גופה, ולטענות אלו השיב בית המשפט כי אין הוא מתערב במימצאים ובמסקנות של הנציבה. לא מצאתי הכיצד יש בקביעה זו משום הלכה כלשהי. בוודאי שלא מצאתי כי יש בה הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

הדברים יפים גם לענייננו. בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף קבע בית המשפט העליון כי במקרה זה ביקשה העותרת סעד נגד החלטותיה של המשיבה 1, ולא ראה לנכון להיזקק לעניין נוכח הוראת סעיף 24(ג) לחוק הנציבות. כמו בעניין עקרי , גם כאן, בית המשפט לא קבע הלכה ולפיה "לא יתערב לעולם בפעולות הנציבות, אף לא הביע דעתו כלל בשאלת היקף הביקורת על פעולות הנציבות". אין בפסק-הדין כל התייחסות ליחס החוקתי שבין הוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה לבין הוראת סעיף 24(ג) לחוק הנציבות. אין בו גם כל אמירה שניתן לפרשה כסטייה מהלכה קודמת של בית המשפט העליון. נשוב ונזכיר את שנקבע לא אחת, לאמור, כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , תק-על 2002(3) 585 (2002)).

התוצאה היא שהעתירה נדחית.