פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנג"ץ
2185/04
בפני:
כבוד המשנה לנשיא א' מצא
העותרות:
1.
"ארומה" תחנה מרכזית ירושלים - אתי דגן
2. "ארומה" קניון הדר ירושלים - ש.ע.ן. ניהול
בתי קפה בע"מ
3. "ארומה" קניון מלחה ירושלים - י.נני השקעות
בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. מועצת
הרבנות הראשית לישראל
2. הרב יצחק אילובצקי, מרכז מחלקת הכשרות
של רבנות ירושלים
3. הרבנות הראשית ירושלים
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון
מיום 23.7.2003 בבג"ץ 2325/03 שניתן על-ידי המשנה לנשיא ת'
אור והשופטים א' א' לוי ומ' נאור
בשם העותרות: עו"ד א' סגל
וי' ברוק
החלטה
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו
נדחתה עתירת העותרות, זכייניות של שלושה בתי קפה של רשת "ארומה" בירושלים, לביטול החלטת המשיבות להתנות בתנאים את מתן תעודת ההכשר לשלושת בתי הקפה הללו. בהחלטת כבוד הנשיא
הועברה העתירה לעיוני.
2."ארומה" הינה רשת בתי קפה המפעילה את סניפיה באמצעות זכיינים. זולת בתי הקפה של העותרות - המקפידים על כשרות - פועלים בירושלים בתי קפה נוספים של הרשת, המנוהלים על-ידי זכיינים אחרים. העותרות פנו למשיבה 3 (הרבנות הראשית ירושלים) בבקשה כי תוענק לבתי הקפה המוחזקים על-ידן תעודת הכשר. המשיבה 3 חששה, כי מתן תעודות הכשר לבתי הקפה של העותרות יטעה את צרכני רשת "ארומה" בירושלים לחשוב, כי גם מזון הנמכר בבתי הקפה האחרים של הרשת, ואשר אינם מוחזקים כמקפידים על כשרות, הינו כשר. משלא הגיעו הצדדים לפיתרון מוסכם, החליטה המשיבה 3 שלא להעניק לעותרות תעודת הכשר. העותרות עררו על ההחלטה לפני המשיבה 1 (מועצת הרבנות הראשית לישראל); וזו החליטה, כי מתן תעודות ההכשר יותנה, בין היתר, בכך שבתי הקפה האחרים של "ארומה" בירושלים יציינו בלוגו שלהם את המילים "לא כשר". עתירת העותרות הופנתה, בין היתר, נגד תנאי זה, אך בית-המשפט, כאמור, פסק לדחות את עתירתן.
3.העותרות מצביעות על כך שבערים אחרות בישראל ניתנו תעודות הכשר לסניפים שונים של אותה רשת הגם שחלקם פתוח בשבת. לאור זאת טענו, כי בפסק-הדין נפסקה הלכה המקנה לרבנות המקומית "סמכות לפרש את חוק המדינה שלא באופן שוויוני ותוך יצירת אפליה פסולה בין אדם למשנהו רק על פי מקום מגוריו". כן טענו, שמפסק-הדין עולה, כי סמכותה של הרבנות שלא להעניק תעודת הכשר אינה מוגבלת ל"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, וכי בגדר סמכותה האמורה הריהי רשאית לשקול גם שיקולים של הטעיה בכשרות. לטענתן, הלכות אלו אינן עולות בקנה אחד עם ההלכות הקיימות בנושא, ועל כן מצדיקות הן עריכת דיון נוסף. בנוסף לכך נטען, כי תוצאת פסק-הדין אינה סבירה, משום שלפיה, זכותן של העותרות לקבלת שירותי דת מותנית במעשיהם של צדדים שלישיים (זכייני בתי הקפה האחרים של רשת "ארומה") שאינם בשליטתן. בכך למעשה נפסקה - לטענת העותרות - הלכה שקשיותה רבה, ושלפיה "ניתן להתנות זכויות אזרחיות בסיסיות של צד הבא בהיכלו של בית המשפט... במעשה ו/או מחדל של צד ג' אשר כלל אינו צד להליכים".
4.דין העתירה להידחות. פסק-הדין נשוא העתירה, שהינו קצר, קובע בחלקו האופראטיווי כך:
עיינו בהחלטת הרבנות הראשית ושמענו את טענות בעלי הדין, בנוסף לטיעון בכתב שהומצא על ידם, ובאנו למסקנה שאין עילה להתערב בהחלטת הרבנות הראשית. בעיקרם של דברים, נראית לנו תגובת פרקליטות המדינה בשם הרבנות הראשית, על נימוקיה, כמשקפת את המצב המשפטי בסוגיה הנדונה, ויש בה מענה לכל טענות העותרים בפנינו.
עם כל הצער למצב אליו נקלעו העותרות, על פיו בשל אי שמירת כשרות על ידי בתי קפה בשם "ארומה" אחרים בירושלים, אשר אינם בשליטתן, נמצאות הן נזוקות - אין בכך להצדיק שנתערב בהחלטה אשר באה להבטיח אי הטעיה בכשרות.
ניתן להיווכח, כי בפסק-הדין לא נפסקה כל הלכה. בית-המשפט אך אימץ את נימוקי הרבנות הראשית לדחיית העתירה, המשקפים - כפי שקבע - את המצב המשפטי בסוגיה הנדונה. ואכן, באשר לשאלת ההטעיה בכשרות כבר נפסק, כי "רב מקומי אינו שוקל שיקול זר... מקום שהוא מתחשב באפשרות, כי מתן תעודת הכשר למזון פלוני יגרור אחריו הטעיה בכשרות לעניין מזון אלמוני" (בג"ץ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה ואח', פ"ד מה(3) 817, 821). כן נפסק, כי "הן לעניין דיני הכשרות עצמם והן לעניין קיום הקשר הסיבתי בין מתן תעודת ההכשר לבין ההונאה בכשרות, עשויים להיות תחומים, שבהם שני רבנים מקומיים עשויים להגיע למסקנות שונות, מבלי שנפל פגם כלשהו בהחלטתם" (שם, בעמ' 822; וראו גם: בג"ץ 3944/92 מרבק - בית מטבחיים בע"מ נ' הרבנות הראשית נתניה ואח', פ"ד מט(1) 278, 292). נמצא אפוא שבדבר סמכותה של הרבנות המקומית לשקול שיקולים של הטעיה בכשרות, במסגרת החלטתה אם להעניק תעודת הכשר, אין בפסק-הדין חידוש.
5.שאלה אחרת מתעוררת ביחס לטענת העותרות כנגד התניית זכותן לקבלת שירותי דת במעשיהם של זכייני בתי קפה אחרים של הרשת. בהתניה זו יש, אמנם, קשיות. אלא שבעניין זה אין פסק-הדין מורה הלכה מפורשת ובעלת תחולה כללית, אלא מסתפק בקבלת העמדה שנקטה פרקליטות המדינה בשם הרבנות הראשית, וזאת מבלי לפרט את תוכנה ומבלי להסביר את הנימוקים המובאים בה. בפסק-דין כזה, שמעצם טבעו מגביל הוא את עצמו לנסיבותיו של המקרה הנתון, אין משום יצירת הלכה שבכוחה להקים עילה לדיון נוסף (השוו: דנ"א 1585/01 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ, תק-על 2001(3) 911; דנ"א 10214/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' רובינשטיין , תק-על 2002(2) 396; דנ"מ 9453/03 גבריאלי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל-אביב , תק-על 2003(4) 261).
6.העתירה נדחית.
ניתנה היום, כ"ט בסיון תשס"ד
(18.6.04).
המשנה לנשיא