דנג"ץ 2764-23 דנג"ץ 2764-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ע' ברון ור' רונן) בבג"ץ 7450/21 מיום 27.12.2022 (להלן: פסק הדין), שבו נדחתה עתירת המבקשים, בני משפחה יהודית ששורשיה בבגדד שבעיראק (להלן: המבקשים או משפחת ששון), להורות על הוצאתו של "אוסף ששון" מהספרייה הלאומית והחזרתו לידי המשפחה, או לחלופין להורות על תשלום פיצויים בגין הפקעתו.

רקע ופסק הדין נושא הבקשה

1.כעולה מפסק הדין, אוסף ששון הינו אוסף בעל חשיבות מחקרית והיסטורית לאומית, אשר כולל יומנים, ספרים, תעודות, כתבי יד, עיתונים וחפצים נוספים, המתעדים את ההיסטוריה המשפחתית של המבקשים. בשנת 2003, בהתאם להסכם שנחתם בין המבקשים למשיבה 4 (להלן: האוניברסיטה או האוניברסיטה העברית) אוסף ששון הועבר אל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבאוניברסיטה העברית (להלן: בית הספרים הלאומי). במסגרת אותו הסכם, האוניברסיטה התחייבה לשמור על שלמות האוסף ולמיין ולקטלג אותו על פי אמות מידה מחקריות אקדמיות. עוד נקבע בהסכם כי ככל שהאוניברסיטה תפר אחד או יותר מתנאי ההסכם, יוכלו המבקשים לתבוע את השבת האוסף (להלן: סעיף ההשבה).

לטענת המבקשים, בשנת 2019 נודע להם כי האוניברסיטה לא מילאה אחר התחייבויותיה בהסכם – האוסף הוזנח; הפריטים שבו לא מוינו וקוטלגו כנדרש; פריטים מסוימים מהאוסף הועברו לצדדים שלישיים מבלי שניתנה לכך רשות; והפריטים הוטבעו בחותמת הספרייה הלאומית.

2.ביום 16.4.2019 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול ההסכם והשבת האוסף לחזקתם. לאחר הגשת התביעה, נודע למבקשים כי האוסף כולו הועבר מבית הספרים הלאומי אל הספרייה הלאומית, ובעקבות זאת צורפו לתביעה המשיבה 3 (להלן: הספרייה הלאומית) והמשיבה 1 (להלן: הגנזת).

3.במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו, בין היתר, כל הטענות החוזיות יישמרו לצדדים ובשלב זה המבקשים יגישו בקשה לגנזת להפעלת סמכותה להתיר את השבת האוסף לידיהם (להלן: ההסדר הדיוני). זאת לפי סעיף 14א לחוק הארכיונים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הארכיונים או החוק), הקובע כי לא ניתן להעביר חומר ארכיוני המצוי בארכיון ציבורי, אלא בהסכמת גנז המדינה ובתנאים שיקבע.

בהתאם להסדר הדיוני, הגישו המבקשים בקשה מפורטת לגזנת, במסגרתה היא התבקשה להבחין בין פריטי האוסף המהווים "חומר ארכיוני" ובין אלו שלא; להתיר את החזרת האוסף למשפחת ששון; ולהביע את עמדתה ביחס לתשלום פיצויים למשפחת ששון, ככל שהחומר לא יוחזר לידיה.

4.ביום 10.9.2021 ניתנה החלטת הגנזת בבקשה. בהחלטתה הבהירה הגנזת כי מטרתו של סעיף 14א לחוק היא להבטיח לארכיונים הציבוריים יציבות וודאות וכי נדרשות נסיבות חריגות לצורך הוצאת חומר ארכיוני מארכיון ציבורי. נסיבות אלו כוללות מצבים בהם השארת החומר בארכיון תסכן את שלומו, את שלמותו או את הנגשתו. נסיבות חריגות אלו, כך על פי החלטת הגנזת, לא מתקיימות במקרה דנן, שכן הספרייה הלאומית שומרת על אוסף ששון על פי הסטנדרטים המקובלים בתחום. עוד נקבע בהחלטה כי סעיף 14א לחוק חל גם כאשר הארכיון הוכרז כ"ארכיון ציבורי" לאחר הפקדת החומר הארכיוני. לכן נדחתה טענת המבקשים לפיה בעת הפקדתו של אוסף ששון בית הספרים הלאומי לא הוגדר כ"ארכיון ציבורי" ומשום כך חוק הארכיונים אינו חל על המקרה.

5.המבקשים לא השלימו עם ההחלטה והגישו נגדה עתירה לבית משפט זה. ביום 27.12.2022 דחה בית המשפט פה אחד את העתירה. השופט עמית, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, עמד על כך שלאור ההסדר הדיוני שנקבע בבית המשפט המחוזי, וכיוון שטרם הוכרע אם האוניברסיטה אכן הפרה את ההסכם בין הצדדים, המדובר בעתירה תיאורטית. השאלה שבמוקד הדיון הוגדרה על ידו בפסק הדין כך: "בהנחה, שטרם התקיימה וטרם הוכחה, כי קמה לעותרים זכות חוזית או קניינית להשיב את האוסף לידיהם – האם גם אז גוברת הוראת סעיף 14א לחוק הארכיונים?" (פסקה 11 לפסק הדין).

6.בית המשפט עמד על ייחודיותם של הכללים החלים על עולם הארכיונים ועל הזהירות המיוחדת שנדרשת ביישום כללי המשפט האזרחי בתחום זה. בהקשר זה, הוא סקר בהרחבה את פסק הדין בע"א 9366/12 Israelitische Kultusgemeinde Wien נ' הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (3.6.2015) (להלן: עניין וינה), שם נדונה שאלת זכאותה של קהילת יהודי וינה להשיב לחזקתה חומרים שהיא הפקידה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (להלן: אוסף וינה). באותו עניין נקבע, בין היתר, כי מהוראות סעיף 14א לחוק הארכיונים נלמד שחומר ארכיוני המצוי בארכיון ציבורי לא יוצא ממנו אלא בהסכמת הגנז, כך שברירת המחדל היא שהפקדתו היא "בלתי חוזרת"; כי חוק הארכיונים הינו חוק ספציפי ולכן הוא גובר על הוראות חוק כלליות, דוגמת חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה); וכי הבעלות ב"נכסי תרבות לאומיים", שמסירתם לארכיון הייתה מרצון, אינה השיקול המכריע בשאלת זכות ההחזקה בהם. נוכח האמור, נקבע בפסק הדין כי הקו המנחה שנקבע בעניין וינה הוא שסעיף 14א לחוק הארכיונים גובר על זכות הבעלות בחומרים שהופקדו בארכיון ציבורי, וזאת נוכח האינטרס הציבורי העומד בבסיסו.

7.בהמשך לכך, ציין בית המשפט כי בע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם (20.5.2019) (להלן: עניין בעהם), נקבע כי "דיני הקניין התרבותי" הם שעומדים במרכזו של חוק הארכיונים. בית המשפט קבע כי משילובם של עניין וינה ועניין בעהם עולה שבתחרות בין דיני הקניין הרגילים ובין דיני הקניין התרבותי "ידו של האחרון על העליונה" (פסקה 18 לפסק הדין).

8.מכאן פנה בית המשפט ליישום קביעה זו בענייננו. נקבע כי לכאורה ניתן להחיל את הלכת וינה על ענייננו מקל וחומר, אלא שבענייננו קיים הסכם בין הצדדים, אשר כולל את סעיף ההשבה, המאפשר למבקשים להחזיר לידיהם את אוסף ששון במקרה של הפרה, בעוד שבעניין וינה לא היה הסכם וממילא לא הייתה בנמצא הוראת השבה דומה.

מכל מקום, כך נקבע, אין להתערב בהחלטתה של הגנזת, בהיותה החלטה מינהלית-מקצועית, בתחום מומחיותה, אשר ניתנה לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא והתבססה על הכללים המקובלים בתחום זה.

9.בית המשפט סיכם כי השאלה "אם כוחה של הלכת וינה וכוחם של דיני הקניין התרבותי לגבור גם על סעיף מפורש בהסכם ההפקדה" היא שאלה תיאורטית, שאין להכריע בה בשלב זה. זאת, שכן בית המשפט המחוזי טרם קבע אם האוניברסיטה העברית הפרה את התחייבויותיה בהסכם ואם מתמלאים התנאים להפעלתו של סעיף ההשבה. עם זאת, בית המשפט הוסיף כי אם בהתדיינות עתידית בין הצדדים אכן ייקבע שהתמלאו התנאים להפעלתו של סעיף ההשבה, יהיה על בית המשפט שיידרש לכך:

"להתחשב בדיני הקניין התרבותי; להתחשב בכך שהחזרת אוסף למפקידו, הוא חריג שבחריגים במאטריה המיוחדת של ארכיונים כפי שהוסבר לעיל; להתחשב בהלכת וינה, שם נקבע כי סעיף 14א לחוק הארכיונים הוא חוק מיוחד הדוחה את תחולת חוק השכירות והשאילה, תוך בחינת האפשרות כי סעיף זה דוחה גם את תחולת סעד ההשבה בדיני החוזים ודוחה חוקים אחרים כמו חוק השומרים או חוק המיטלטלין, התשל"א-1971; על רקע האמור לעיל לבחון אם ההשבה היא בלתי סבירה בנסיבות העניין (סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1971); ולהתחשב בממצאי הגנזת לפיהם הספרייה הלאומית נוהגת בסטנדרטים המקובלים והראויים בכל הקשור בשמירה על האוסף, מיונו וקטלוגו" (פסקה 23 לפסק הדין).

נוכח האמור, נדחתה עתירת המבקשים, ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים בבקשה

10.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי פסק הדין קבע "הלכה חדשה, חשובה וקשה" הפוגעת במעמדה של הזכות לקניין המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, פסק הדין הגביה את מעמדם של דיני הקניין התרבותי, בקובעו כי "בתחרות בין דיני הקניין הרגילים לבין דיני הקניין התרבותי, ידו של האחרון על העליונה". בכך הוא הכפיף את הזכות החוקתית לקניין לדיני הקניין התרבותי וקבע כי קניין פרטי בעל ערך היסטורי אינו נהנה מההגנות השמורות לו בדין. לשיטת המבקשים, לא ניתן יהיה להתחשב בדיני הקניין התרבותי במסגרת בירור ההליך האזרחי, אלא בהתחשב בהלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין. לטענתם, אף על פי שבית המשפט לא הכריע בשאלה אם הלכת וינה ודיני הקניין התרבותי גוברים גם על סעיף מפורש בהסכם ההפקדה, קביעתו כי הזכות לקניין פרטי כפופה לדיני הקניין התרבותי, וכן ההנחיות שניתנו בעקבות כך לבית המשפט אשר יידרש להכריע בסוגיה זו בעתיד, הן בעלות "השפעה מכרעת" על הדיון בעניינם. זאת, שכן בעקבות פסק הדין, עניינם ייבחן תחת ההנחה כי ידם של דיני הקניין התרבותי על העליונה וכי הזכות לקניין פרטי כפופה לאינטרסים ציבוריים. לא זו אף זו, לפי המבקשים הקביעות בפסק הדין אף לא סויגו ככל שהדבר נוגע להחלטת הגנזת שלא להשיב לידיהם חומר שאינו "חומר ארכיוני", ומכך עולה כי ההלכה החדשה שנפסקה בו חלה גם לגבי חומרים מסוג זה.

11.המבקשים מפרטים הבחנות שונות בין עניין וינה ובין ענייננו והם מוסיפים כי כלל לא נקבע בו שזכות הבעלות בחומרים שהופקדו בארכיון הלאומי "ניגפת מפני הוראת סעיף 14א" (פסקה 18 לפסק הדין). כמו כן מפנים המבקשים לבקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניין וינה, אשר נדחתה (דנ"א 4580/15; להלן: הדיון הנוסף בעניין וינה). לטענתם, הבקשה נדחתה בהיותה נוגעת ל"סוגיה נדירה". לפי המבקשים, עניינם ממחיש כי "הסוגיה שבה ומתעוררת" ולכן מחייבת בחינה מעמיקה והבהרה. בהקשר זה, מדגישים המבקשים כי ההבהרה האמורה נחוצה לכל המעוניינים להפקיד אוספים פרטיים בארכיון ציבורי, על מנת שידעו כיצד לכלכל את צעדיהם. המבקשים מוסיפים ומפנים לפסקי דין שבהם נדון היחס שבין הזכות לקניין פרטי וזכות הקניין התרבותי (ה"פ 48482-06-19 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' בית המכירות King David Auction LTD (27.10.2022); בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.2016); ת"א 58927-11-15 מדינת ישראל נ' בעהם (13.8.2017)), וטוענים כי עד לפסק הדין נושא הבקשה "לא נגרע במאום מעמדו של הקניין הפרטי" (פסקה 59 לבקשה), וכי פסק הדין קבע הלכה חדשה.

12.המשיבות, מצידן, סבורות כי דין הבקשה להידחות. לטענתן של המשיבות 2-1, פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה אלא מיישם את ההלכה שנקבעה בעניין וינה ובפסקי דין נוספים. לשיטתן, בקביעתו כי דיני הקניין התרבותי גוברים על דיני הקניין "הרגילים", בית המשפט אך שילב בין הלכות קיימות, בעודו פוסע "בתלם חרוש" לעניין חשיבות דיני הקניין התרבותי והאיזון בינם ובין "דיני הקניין הרגילים" – ובוודאי שלא קבע הלכה "המגלה עצמה על פני פסק הדין". עוד נטען כי החלטתו של בית המשפט שלא להתערב בהחלטת הגנזת במקרה זה אינה נושאת עמה כל חידוש, אלא מיישמת את העיקרון – אשר כבר הובהר בעניין וינה, לפיו נוכח תכליות סעיף 14א לחוק הארכיונים, חומר ארכיוני לא יועבר מארכיון ציבורי אלא בנסיבות חריגות. המשיבות 2-1 חולקות על טענת המבקשים לפיה לפסק הדין השפעה משמעותית על הדיון בשאלות המתעוררות בעניינם, וסבורות כי בית משפט זה אך הנחה את בית המשפט המחוזי אילו שיקולים, נוכח הקביעות בפסקי דין קודמים, עליו להביא בחשבון במסגרת התדיינות עתידית. זאת "מבלי לקבוע מסמרות באשר לאופן יישומן [...]" (פסקה 27 לתגובת המשיבות 2-1). לעמדת המשיבות 2-1, גם לו היה מדובר בהלכה חדשה, היא אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. בהקשר זה המשיבות 2-1 מדגישות כי השיקול שהניע את בית המשפט בעבר בדחותו את הבקשה לדיון נוסף בעניין וינה עדיין עומד בעינו. לטענתן, מדובר בסוגיה "נדירה" אשר עד היום לא התעוררה אלא במקרים בודדים, ומשכך אין הצדקה להשקיע משאבים שיפוטיים לצורך ליבונה.

המשיבה 3 סבורה אף היא כי דין הבקשה להידחות. בניגוד לעמדתן של המשיבות 2-1, המשיבה 3 טוענת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חשובה בעניין מעמדו של הקניין התרבותי. ואולם, כך המשיבה 3, הלכה זו צועדת "צעד נוסף" בדרכן של הלכות קודמות והנה תולדה של שילובן זו עם זו; היא מהווה "אבן בניין נוספת [...] בדיני הקניין התרבותי כפי שעוצבו בהלכות קודמות, אך לא בניין חדש" (פסקה 16 לתגובת המשיבה 3). בהקשר זה, המשיבה 3 סבורה כי מעניין וינה, אשר קבע כי סעיף 14א לחוק הארכיונים חל גם על חומרים בבעלות פרטית, עולה שחוק הארכיונים גובר על הזכות לקניין פרטי. לכך היא מוסיפה כי הדיונים בהצעת חוק הארכיונים (תיקון מס' 2), התשמ"א-1981, במסגרתה נוספה הוראת סעיף 14א, מלמדים אף הם על העדיפות הניתנת לקניין הציבורי על פני הקניין הפרטי. לפיכך, לטענת המשיבה 3 פסק הדין אינו קובע נורמה חדשה אלא מחזק נורמה קיימת. המשיבה 3 מוסיפה כי פסקי הדין שאליהם הפנו המבקשים אינם תומכים בטענותיהם, מאחר שניתנו בנסיבות אחרות ולא נקבעה בהם הלכה רלוונטית לענייננו. לפי המשיבה 3 ההלכה שנקבעה בענייננו אינה קשה בין היתר משום שאינה גורפת ולא נקבעו בה מסמרות בשאלה אם דיני הקניין התרבותי יגברו גם על סעיפים מפורשים בהסכם הפקדה. מכל מקום, כך לעמדתה, השלכות ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצומצמות כיוון שסעיפים מפורשים, המאפשרים להחזיר אוספים לידי בעליהם, לרוב אינם נכללים בהסכמי הפקדה.

המשיבה 4 הודיעה כי היא חוזרת על תגובתה לעתירה בבג"ץ 7450/21 ומותירה את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

דיון והכרעה

13.עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. דיון נוסף הינו הליך נדיר וחריג, ותנאי לקיומו הוא שבפסק הדין נפסקה הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין" יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשנ"ד-1984; דנג"ץ 4500/23 חמדאן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 10 (17.8.2023) (להלן: עניין חמדאן)). בהקשר זה הובהר כי על ההלכה שנפסקה לגלות עצמה על פני הפסק ולהיות ברורה ומפורשת (ראו, למשל: עניין חמדאן; דנג"ץ 8915/22 נוף נ' בוגדאנוב, פסקה 8 (26.2.2023)).

עיון בפסק הדין מעלה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן.

14.בענייננו, הבהיר השופט עמית כבר בפתח פסק הדין כי "ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי, מביא בסופו של יום לתוצאה לפיה בית משפט זה נדרש לדון בעתירה תיאורטית" (פסקה 11 לפסק הדין; ההדגשה הוספה). כמו כן הובהר בפסק הדין כי אין מוכרעת בו השאלה "אם כוחה של הלכת וינה וכוחם של דיני הקניין התרבותי לגבור על סעיף מפורש בהסכם ההפקדה" וכי בעניין זה לא נקבעו כל מסמרות (פסקה 23 לפסק הדין). כך הודגש בפסק הדין כי "בהיבטים מסוימים ניתן מחד גיסא, להחיל על ענייננו את הלכת וינה בדרך של קל וחומר, ומאידך גיסא, [הסכם] ההפקדה מאפשר בתנאים מסוימים את השבת האוסף לידי העותרים, סיטואציה שלא נדונה בעניין וינה" (פסקה 23 לפסק הדין). על כן, כך צוין, "ראוי שלא לקבוע מסמרות בשאלה התיאורטית אם כוחה של הלכת וינה וכוחם של דיני הקניין התרבותי לגבור גם על סעיף מפורש בהסכם ההפקדה" (שם), ושאלה זו נותרה "ללא הכרעה חד-משמעית", תוך קביעת אמות מידה שינחו את בית המשפט בעת שידון בהליך, ככל שיקבע כי אמנם הייתה הפרה של הסכם ההפקדה.

15.לא אחת הובהר כי קביעות תיאורטיות שלא נדרשו להכרעה בהליך, או שנכללו בפסק הדין למעלה מן הצורך, אינן מהוות "הלכה" לעניין התקיימות התנאים המצדיקים דיון נוסף (דנג"ץ 4144/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקה 18 (2.10.2022); דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 11 (17.7.2023)). בענייננו, עיון בפסק הדין מעלה כי בית המשפט דחה את העתירה על החלטת הגנזת בהתאם לכללים הנוהגים במשפט המינהלי לענין התערבות בשיקול דעת של גורם מקצועי. יתר הדברים שעליהם עמד בית המשפט באשר ליחס שבין דיני הקניין התרבותי ובין הזכות לקניין פרטי, נכתבו למעלה מן הצורך. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי נפסקה בענייננו הלכה חדשה בהקשר זה, ודאי לא הלכה מפורשת המגלה עצמה על פני הפסק (ראו והשוו: דנג"ץ 7984/19 רסלר נ' השר לשירותי דת, פסקה 5 (30.12.2019)).

16.משעה שלא מתקיים התנאי הראשוני לקיום דיון נוסף, קרי הלכה שנפסקה, יתר טענות המבקשים ובהן הטענה כי פסק הדין בעניין וינה פורש באופן שגוי; כי בית המשפט לא הבחין בין חומרים ארכיונים ובין חומרים שאינם ארכיונים; או כי "הסוגיה שבה ומתעוררת" ואיננה נדירה עוד, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה כי הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין דינה להידחות.

17.אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות 2-1 יחד בסך 5,000 ₪ ובהוצאות המשיבה 3 בסך 5,000 ש"ח.