דנג"ץ 5817-23 דנג"ץ 5817-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג, ד' ברק-ארז וי' אלרון) בבג"ץ 1489/23 מיום 28.6.2023 (להלן: פסק הדין), שבו נדחתה על הסף עתירת המבקש להורות על ביטול החלטת ועדת המשמעת של מחלקת בחינות והסמכה ברבנות הראשית לישראל (להלן: ועדת המשמעת) מיום 23.11.2022, שקבעה כי יש לפסול את בחינתו של המבקש בשל הפרת נהלים וחשש לפגיעה בטוהר הבחינות.

1.כמתואר בפסק הדין, ביום 6.11.2022 ניגש המבקש למבחן הסמכה לרבנות שנערך על-ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל. בעת שנכנס לכיתת הבחינה ניתן למבקש דף הנחיות באשר לאופן ביצוע המבחן, שבו צוין, בין היתר, כי טרם הבחינה נדרשים הנבחנים להעביר לקדמת הכיתה את הטלפונים הניידים שלהם. בחלוף שעה מתחילת המבחן יצא המבקש לשירותים, ובשובו לכיתה נמצא ברשותו טלפון "חכם". אחד מהמשגיחים שנכחו בכיתה ניגש למבקש וביקש לברר את פשר הדבר, אולם השיח בנושא עם המבקש התפתח לוויכוח קולני שהצריך לזמן לכיתה גורמי אבטחה. בעקבות אירוע זה, ביום 23.11.2022 החליטה ועדת המשמעת לפסול את מבחנו של המבקש בקבעה כי המבקש הפר את נהלי הבחינה האוסרים על החזקת טלפון נייד בשעת הבחינה, הרים את קולו על המשגיחים והפריע למהלך התקין של הבחינה.

2.המבקש לא השלים עם החלטה זו ופנה ליועץ המשפטי של הרבנות הראשית בבקשה לבטל את הליכי המשמעת נגדו, וביום 29.12.2022 השיבה הלשכה המשפטית של הרבנות הראשית למבקש כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט לענייניים מינהליים בירושלים בעניין זה, סולקה על הסף ביום 12.2.2023 מחמת חוסר סמכות עניינית (עת"מ 31536-01-23; השופטת ת' בר-אשר).

3.סמוך לאחר מכן, ביום 21.2.2023, הגיש המבקש את העתירה נושא הבקשה דנן, ובה ביקש להורות על ביטול החלטת ועדת המשמעת לפסול את מבחנו ולמצער, להורות על השבת כספי האגרה ששילם לשם ביצוע הבחינה. בעיקרו של דבר, טען המבקש כי לא היה מודע לנהלי הבחינה וכי המשגיחים התרשלו בכך שלא וידאו שהוא מכיר נהלים אלו; כי החלטת ועדת המשמעת לוקה באכיפה בררנית; וכי הלשכה המשפטית של הרבנות הראשית התעלמה מדוח שהונפק על ידי חברת הסלולר שבה מנוי המבקש, ממנו עולה כי לא השתמש במכשירו הנייד בעת ששהה בשירותים. בנוסף, עתר המבקש לחסות את שמו ופרטיו המזהים "מחשש לפגיעה בעתיד עם תפקידים בשרות המדינה והשירות הציבורי". המשיבים, מנגד, טענו כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת הוועדה, והוסיפו כי הבקשה לחסות את פרטי המבקש אינה מבססת פגיעה בפרטיותו המצדיקה לאסור על פרסומם.

4.ביום 28.6.2023 נדחתה עתירתו של המבקש על הסף (השופט סולברג, בהסכמת השופטים ברק-ארז ואלרון). בית המשפט הבהיר כי התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות של טריבונליים משמעתיים שמורה למקרים חריגים, בהם התגלתה טעות משפטית מהותית בהחלטה וכאשר הצדק מחייב התערבות זו. המקרה דנן, כך נקבע, אינו נמנה עמם. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת המשמעת התקבלה על יסוד תשתית עובדתית מלאה ולאחר שקילת טענות המבקש שהובאו בפניה. טענות אלו, כך נקבע, נבחנו ונדחו באופן מנומק ויסודי, ולא נמצאה עילה משפטית להתערבות בהחלטה מבוססת זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הדוח שהגיש המבקש אין בו כדי לשנות ממסקנה זו, שכן די בהחזקת טלפון נייד על ידי הנבחן, לפרק זמן ממושך וללא השגחה, כדי לבסס את הפרת המשמעת, וזאת ללא תלות בהוכחת השימוש המדויק שנעשה בו. מכל מקום, צוין כי החזקת הטלפון הנייד היוותה אך טעם אחד לפסילת מבחנו של המבקש, לצד טעמים נוספים ובהם ההפרעה למהלך התקין של הבחינה.

עוד קבע בית המשפט כי טענתו של המבקש לאכיפה בררנית מצד ועדת המשמעת אינה מבוססת, וכי אין לקבל את טענותיו לפיהן לא היה מודע לנהלי הבחינה וכי למשגיחים היה חלק באי-ידיעה זו. בנוסף, בית המשפט דחה את בקשתו של המבקש להשיב לידיו את כספי האגרה ששילם לצורך ביצוע הבחינה משלא עלה בידו להצביע על מקור נורמטיבי המצדיק זאת. עוד קבע בית המשפט כי בקשתו לחסות את פרטיו האישיים אינה עומדת באמות המידה הקיימות בדין להטלת איסור פרסום. לבסוף, דחה בית המשפט בקשה שהגיש המבקש בגדר ההליך לקבלת פסק דין בהיעדר הגנה מחמת איחור של יום בהגשת תגובת המשיבים בציינו כי בנסיבות העניין אין לכך הצדקה. העתירה נדחתה והמבקש חויב בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח.

5.מכאן הבקשה שלפניי, בה חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בעתירתו. המבקש טוען כי בהחלטת ועדת המשמעת נפלו פגמים שונים שהצדיקו את ביטולה, וכי בית המשפט התעלם בפסק דינו מטענות מהותיות שהעלה המבקש בעתירתו וביסס את הכרעתו על קביעת עובדתיות שגויות. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום לדחות את בקשתו למתן פסק דין בהיעדר הגנה, וכי בכך קבע למעשה בית המשפט הלכה חדשה לפיה "אין משמעות להגשה בזמן של כתבי טענות". לבסוף, מלין המבקש על חיובו בהוצאות המשיבים וטוען כי אין ביכולתו לעמוד בסכום ההוצאות שנקבע. בצד בקשה זו, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת עד לקיום דיון נוסף בהחלטת בית המשפט להשית עליו הוצאות ולפרסם את פרטיו האישיים.

6.לאחר עיון בפסק הדין ובטענות המבקש, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף יתקיים רק באותם המקרים החריגים שבהם נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף.

7.תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט דחה את עתירת המבקש לאחר שמצא כי החלטת ועדת המשמעת לפסול את בחינתו אינה מקימה עילת התערבות על פי אמות המידה הנוהגות להתערבות בית משפט זה בהחלטותיהם של טריבונלים משמעתיים (ראו, למשל: בג"ץ 1448/20 הרב שמואל אדלר נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל – ועדת משמעת, פסקה 13 (10.5.2020)). קביעות אלו בפסק הדין אינן עולות כדי הלכה חדשה שהינה, כאמור, תנאי יסודי לקיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 6912/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (8.11.2021)). טענתו של המבקש כי מעצם דחיית בקשתו למתן פסק דין בהיעדר הגנה משתמעת הלכה חדשה, שלפיה אין משמעות להגשת כתבי טענות במועד – אף היא אין בה ממש, וממילא הצדקה לקיום דיון נוסף אינה יכולה להתבסס על הלכה משתמעת, אלא על הלכה ברורה ומפורשת בלבד (ראו מיני רבים: דנג"ץ 8915/22 נוף נ' בוגדאנוב, פסקה 8 (26.2.2023)). יתר טענות המבקש נוגעות למשגים שנפלו, לשיטתו, בפסק הדין. אלו הן טענות "ערעוריות" מובהקות, וכבר נפסק לא אחת כי הליך הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף (דנג"ץ 4783/22 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (24.8.2022)).

8.אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.