דנ"מ 1127-24 דנ"מ 1127-24

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 8840/23 (השופטים נ' סולברג, ד' מינץ וי' וילנר) מיום 22.1.2024 (להלן: פסק הדין נושא הבקשה או פסק הדין).

1.עניינו של ההליך נושא הבקשה שלפניי במבנה בן חמש קומות שאותו בנה המבקש בשטח C באזור יהודה ושומרון, ואשר ממוקם כ-100 מטרים מהיישוב אפרת (להלן: המבנה). בשנת 2003 הוצא צו הפסקת עבודה ביחס למבנה, ובהמשך אותה שנה הוצא צו להריסתו (להלן: צו ההריסה) – אשר הומצא בשנת 2004 באמצעות תלייתו על המבנה. לאורך השנים נמנע המבקש מלפעול להריסת המבנה והמשיך בבנייתו, אך במקביל נמנעו המשיבים מלממש את צו ההריסה. בשלהי שנת 2023 החליטו המשיבים לפעול למימוש צו ההריסה, וביום 20.11.2023 נתלתה על המבנה הודעה על מתן אפשרות להשיג על הצו תוך שלושה ימים (להלן: ההודעה החדשה). המבקש הגיש השגה בהתאם להודעה החדשה, והשגתו נדחתה ביום 30.11.2023 תוך שנקבע, בין היתר, כי צו הפסקת העבודה וצו ההריסה נמסרו כדין וכי היה על המבקש לפעול לקבלת היתר בנייה טרם הקמת המבנה. ביום 4.12.2023 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (להלן: העתירה המינהלית), וביקש להורות על ביטול צו ההריסה וליתן לו אפשרות למצות הליכים תכנוניים להכשרת המבנה. בתשובת המשיבים לעתירה נטען כי אין היתכנות תכנונית להכשרת המבנה, אשר הוקם באופן שמנוגד לתכנית שחלה במקום. עוד צוין, בין היתר, כי על רקע המלחמה שבה מצויה מדינת ישראל והערכות ביטחוניות מעודכנות, הוחלט לתעדף הליכי אכיפה ביחס לבנייה בלתי חוקית שסמוכה ליישובים או לצירים שמובילים ליישובים באופן שמקים סיכון ביטחוני, וכי נשקפת מהמבנה סכנה ביטחונית. העתירה המינהלית נדחתה ביום 13.12.2023 (להלן: פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים), תוך שנקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שלא ידע על המצאת צו הפסקת העבודה וצו ההריסה. בית המשפט הוסיף כי המבקש הגיש בקשה למתן היתר בנייה יום לפני מתן פסק הדין, אך בנסיבות העניין אין מקום להמתין למיצוי הדיון בבקשה – וזאת נוכח הסיכון הביטחוני וההיתכנות הנמוכה לקבלת ההיתר. לבסוף נקבע כי צו ביניים שניתן בהליך בעניין אי-ביצוע צו ההריסה יעמוד בתוקפו עד ליום 15.12.2023 בשעה 12:00.

2.ביום 15.12.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובהמשך אותו היום נתן השופט י' כשר צו ארעי שלפיו המבנה לא ייהרס עד למתן החלטה אחרת. דיון בערעור התקיים ביום 11.1.2024, וביום 22.1.2024 דחה בית המשפט את הערעור פה אחד (מפי השופטת י' וילנר ובהסכמת השופטים נ' סולברג וד' מינץ). השופטת וילנר הדגישה כי אין חולק שהמבנה הוקם באופן בלתי חוקי, וכי בשני העשורים שחלפו מאז נמנע המבקש מלפעול לשם הכשרת המבנה, עד לערב הדיון בעתירה המינהלית. עוד אימצה השופטת וילנר את קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים שלפיה צו ההריסה נמסר למבקש כדין, ודחתה את טענתו בדבר אי-ידיעה על הליכי האכיפה. טענת המבקש לקיומה של טעות בצו ההריסה נדחתה אף היא תוך שצוין, בין היתר, כי אף אם נפלה טעות בנקודות הציון שפורטו בצו, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה כי הצו מתייחס למבנה שעליו נתלה. באשר לטענת המבקש בדבר שיהוי בהתנהלות המשיבים, ציין בית המשפט כי גם במקרים שבהם הרשות המינהלית לא פעלה במהירות הראויה, אין בכך בלבד כדי למנוע ממנה מלהפעיל את סמכויותיה, "שכן בנסיבות מסוימות, בפרט בהקשר של אכיפת הדין, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" (פסקה 13 לפסק הדין). עוד הפנה בית המשפט לרע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 595, 604 (2002) (להלן: עניין שוויצר) – שם צוין כי השתהות בהפעלת אמצעי אכיפה אינה יוצרת כשלעצמה מניעות כלפי הרשות "אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן" – וקבע כי הימנעות המשיבים מלממש את צו ההריסה נושא ענייננו אינה מקימה למבקש אינטרס הסתמכות בר-הגנה שלפיו המבנה ייהנה "מחסינות נצחית" ממימוש ההליכים (פסקה 13 לפסק הדין). עם זאת, בית המשפט ציין כי חלוף הזמן מאז תחילת הליכי האכיפה הצדיק מתן שהות מספקת למחזיק המבנה לשם הצגת טענותיו ולשם התארגנות למימוש ההליכים, בכפוף לקיומו של צורך דחוף במימושם. בענייננו, כך צוין, חידוש הליכי האכיפה בחלוף פרק זמן ממושך נבע מצורך ביטחוני מידי שהתעורר בעקבות פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". אף שמדובר בשיקול רלוונטי לקביעת סדרי העדיפויות לאכיפה, נקבע כי היה ראוי ליתן למבקש פרק זמן ארוך יותר להצגת טענותיו בנוגע לצו ההריסה. חרף האמור קבעה השופטת וילנר כי בנסיבות העניין אין מקום ליתן למבקש פרק זמן נוסף בהקשר זה, נוכח העובדה שטענותיו נבחנו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים ועל ידי בית משפט זה, ובשים לב לשיקולים הביטחוניים שמחייבים את מימוש צו ההריסה בהקדם האפשרי.

3.בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקש בעניין מיצוי ההליך בבקשה שהגיש להיתר בנייה. בית המשפט ציין כי טענת המבקש מבוססת בעיקרה על סעיף 38(4) לחוק תכנון ערים, כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966 – אשר קובע הוראות בעניין הדיון בבקשות להיתר – ואולם, כך נקבע, סעיף זה אינו רלוונטי לענייננו מכיוון שהוא עוסק בבקשות שמוגשות "תוך התקופה הקבועה בהתראה", בעוד שבמקרה דנן התקופה האמורה חלפה זה מכבר. כמו כן נדחתה טענת המבקש שלפיה הסמיכות ליישוב אפרת אינה שיקול רלוונטי מכיוון שהשכונה שקרובה למבנה נבנתה רק לאחר הקמתו. בהקשר זה הדגיש בית המשפט, בין היתר, כי "צו ההריסה הוצא בגין אי-חוקיותו של המבנה; ולא בגין קרבתו ליישוב כזה או אחר", וכי הסמיכות לאפרת הייתה שיקול לקידום הליכי האכיפה בסדר העדיפויות של המשיבים נוכח המצב הביטחוני (פסקה 16 לפסק הדין; ההדגשה במקור). לבסוף נקבע כי הצו הארעי שניתן במסגרת הערעור יעמוד על כנו למשך 14 ימים ממועד מתן פסק הדין, על מנת לאפשר למבקש להתארגן לקראת מימוש צו ההריסה.

4.מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 5.2.2024 (היום האחרון לפני פקיעת הצו הארעי) ולצדו בקשה דחופה למתן צו שיאסור על הריסת המבנה עד להכרעה בבקשה לקיום דיון נוסף. המבקש טוען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה ניתן להורות על הריסת מבנה גם בחלוף 20 שנה מאז הקמתו, וכי מדובר בהלכה שסותרת הלכות קיימות בעניין האפשרות לנקוט הליכי אכיפה בשיהוי משמעותי, ובכלל זה את האמור בעניין שוויצר. המבקש מוסיף וטוען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה בעניין האיזון הראוי בין זכויות אדם לבין צרכי ביטחון, וסותרת את חובותיה של מדינת ישראל על פי המשפט הבינלאומי. כמו כן מעלה המבקש השגות על התנהלות המשיבים, וטוען בפרט כי הנימוק בדבר הטעמים הביטחוניים לא הוזכר בעת דחיית ההשגה שהגיש אלא הועלה רק לאחר הגשת העתירה המינהלית – באופן שלטענת המבקש מקים ספק באשר לאמינותו של נימוק זה. לצד זאת עומד המבקש על טענתו כי לא ידע על הוצאת צו הפסקת העבודה וצו ההריסה עד למועד מסירת ההודעה החדשה, ועל טענתו כי המבנה הוקם עובר לבניית השכונה הסמוכה באפרת. כמו כן מלין המבקש על המועדים הקצרים שבהם נדרש להגיש את ההשגה על צו ההריסה ואת הערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, והוא מוסיף כי בקשה לתיקון הערעור שהגיש לבית משפט זה לא נדונה ולא הוכרעה. המבקש סבור כי התנהלות המשיבים ואופן ניהול ההליכים בעניינו הובילו לפגיעה בזכות הטיעון שלו ובזכותו להליך הוגן, ולטענתו בית המשפט לעניינים מינהליים כלל לא היה מוסמך לדון בעתירה המינהלית – שכן הערכאה שמוסמכת לדון בעניינים ביטחוניים היא בית משפט זה בשבתו כבג"ץ.

5.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובבקשה לקיום דיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ששמור למקרים חריגים שבהם נקבעה הלכה חדשה אשר עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ראו למשל: דנ"ם 2876/18 עיריית רעננה נ' רחמים, פסקה 7 (19.7.2018)). איני סבור כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש בנוגע לצו ההריסה באמצעות יישום הוראות הדין הרלוונטיות על נסיבות המקרה, ומעיון בפסק הדין עולה כי לא נקבעה בו הלכה עקרונית בנוגע לתנאים לביצוע צווי הריסה. בית המשפט הדגיש את הכלל שלפיו שיהוי אינו מקים כשלעצמו חסם מפני ביצוע הצו, וכי "בנסיבות מסוימות" תקום הצדקה להפעלת הסמכות השלטונית חרף הפרת החובה לפעול במהירות הראויה (פסקה 13 לפסק הדין) – וקבע כי בענייננו אין מקום להורות על ביטול צו ההריסה חרף השתהות המשיבים באכיפתו, וכי אין מקום ליתן למבקש פרק זמן נוסף למיצוי הליך הבקשה להיתר בנייה. זאת, בין היתר, בשים לב לקביעה שלפיה צו ההריסה נמסר למבקש כדין, ולטעמים הביטחוניים שבעטיים תועדפה הריסת המבנה בעיתוי הנוכחי. מדובר, אפוא, בקביעה שמתוחמת לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן ואין בה כדי לקבוע הלכה חדשה לעתיד לבוא. השגותיו של המבקש על המסקנה שאליה הגיע בית המשפט הן ערעוריות באופיין, וככאלו הן אינן מקימות הצדקה לקיום דיון נוסף, שכן כפי שנפסק, דיון נוסף אינו ערעור נוסף (דנ"ם 889/21 רשות שדות התעופה בישראל נ' פנגיה די דבליו בע"מ, פסקה 11 (17.3.2021); ראו גם: דנג"ץ 4144/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקאות 23-22 (2.10.2022); דנ"ם 4726/18 נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10 נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פסקאות 13-12 (7.2.2019)). בדומה, טענת המבקש לפגמים בהתנהלות המשיבים ובאופן ניהול ההליכים השונים בעניינו, ובכלל זה טענתו לחוסר סמכות עניינית, אף הן אינן עומדות באמות המידה לקיום דיון נוסף (ראו למשל: דנג"ץ 4428/23 מוחמד נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 4 (7.8.2023); דנ"א 9124/20 אייל נ' אנסל, פסקאות 4-3 (16.2.2021)).

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה למתן הסעד הזמני. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.