דנג"ץ 4428-23 דנג"ץ 4428-23

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' ברון, י' וילנר וא' שטיין) בבג"ץ 1372/23 מיום 28.5.2023, שבו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטה להרוס מבנה בבית חנינא המצוי בחזקתו (להלן: המבנה).

1.המבנה שבמוקד ההליך נושא הבקשה דנן הוא בניין בן חמש קומות וחצי אשר מצוי בשלבי בנייה מתקדמים וטרם אוכלס. כעולה מפסק הדין, המבנה ממוקם בקרבה לגדר ההפרדה, בתוך תחום שעליו חל הצו בדבר איסור בניה והפסקתה מס' 7/11/אב (הארכת תוקף 4) (מכשול התפר), התשפ"ג-2022. בחודש ספטמבר 2022 ניתנה למבקש – שהוא, לטענתו, המחזיק והבעלים החוקי של המקרקעין עליהם ממוקם המבנה – הודעה בדבר כוונה להרוס את המבנה. זאת, בשל מיקום המבנה בתחומי צו איסור הבנייה, בשל קרבתו למחנה צבאי ובשל היותו איום ביטחוני. כעולה מפסק הדין נושא הבקשה, בעקבות זאת פנה אדם בשם פריד אבו זהרייה – אשר ככל הנראה פעל מטעמו של המבקש – ללשכת התכנון המרכזית במינהל האזרחי, וביקש את החרגת המבנה מתחומי הצו לצורך קידום הליכי הרישוי שלו. בקשה זו נדחתה, תוך שהובהר כי לא ניתן להותיר את המבנה במיקומו ובתצורתו הנוכחית, ובקשה נוספת שהגיש אבו זהרייה לקבלת היתר להקמת מבנה בן שתי קומות – נדחתה אף היא. במקביל לכך הגיש אבו זהרייה בקשה לקבלת היתר בנייה במקרקעין, במטרה להכשיר את בניית המבנה בדיעבד. בקשה זו נדחתה ביום 16.2.2023, ובהמשך אותו יום הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה ובה העלה השגות על הכוונה להרוס את המבנה ועל ההחלטה שלא להחריגו מתחומי צו איסור הבנייה. בהמשך יום 16.2.2023 נתנה השופטת ברון צו ארעי האוסר על הריסת המבנה למעט מטעמי ביטחון מבצעי או עקב צרכי לחימה, והורתה כי המבקש יימנע מהמשך בניית המבנה, משינויו ומאכלוסו.

2.לאחר שהמשיבים הגישו תגובה מקדמית מטעמם, ביום 28.5.2023 דחה בית המשפט את העתירה על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות שנתקפו בה (השופטת ברון בהסכמת השופטים וילנר ושטיין). בית המשפט הדגיש כי המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון מוסמך לפקח על הבנייה באזור, ובכלל זה לאסור על בנייה ולהורות על הריסת מבנים אשר נבנו בניגוד לצו שניתן לפי סעיף 332(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. עוד צוין כי המבנה נושא ההליך הוקם ללא היתר מתאים במקרקעין שעליהם חל צו איסור בנייה, וכי ההודעה בדבר הכוונה להרוס את המבנה ניתנה בסמכות ובהתאם להוראות הצו. בית המשפט הוסיף כי צו איסור הבנייה אמנם מקנה למפקד הצבאי שיקול דעת באשר להחרגת מבנים מתחולת הצו – אך "מדובר בשאלה שיש להכריע בה על בסיס איזון בין שיקולים שונים, ובהם שיקולים ביטחוניים מקצועיים שבמומחיות מיוחדת של המפקד הצבאי", ומתחם שיקול הדעת של המפקד הצבאי בהקשר זה הוא רחב במיוחד (פסקה 5 לפסק הדין).

על רקע זה נקבע כי לא עלה בידי המבקש להרים את "הנטל הנכבד" הדרוש לשם הצבעה על פגם בשיקול דעת המפקד הצבאי בכל הנוגע לאי-החרגת המקרקעין מתחומי צו איסור הבנייה. בתוך כך צוין כי דומה שהמפקד הצבאי שקל את השיקולים הרלוונטיים לעניין טרם מתן החלטתו, וכי המבקש לא הציג טעם מבורר לסתירת מסקנת המפקד הצבאי. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקש להסתמכות על היתר בנייה שניתן לו, לדבריו, מרשויות התכנון הפלסטיניות – ובהקשר זה צוין כי היתר בנייה כזה כפוף לצו איסור הבנייה, כך שאין לו נפקות בהיעדר אישור להחרגת המקרקעין מתחומי הצו. בית המשפט הוסיף כי טענת המבקש לפיה לא היה מודע לקיומו של צו איסור הבנייה, אין בה כדי להועיל לו, שכן אי-ידיעת הדין אינה מכשירה בנייה בלתי-חוקית. מכל מקום הובהר כי המשיבים פעלו כדין בכל הנוגע לפרסום צו איסור הבנייה והארכת תוקפו. לבסוף נקבע כי הטענה בדבר אכיפה בררנית שאותה העלה המבקש, הועלתה באופן כוללני וללא התשתית העובדתית הנדרשת. נוכח כל זאת דחה בית המשפט את העתירה תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח, אך הותיר את הצו הארעי על כנו למשך 14 ימים נוספים מיום מתן פסק הדין.

3.מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 11.6.2023 אך הועברה לטיפולי רק ביום 23.7.2023, לאחר הפקדת העירבון. המבקש מדגיש את "התוצאה החמורה ומרחיקת הלכת" של פסק הדין וטוען כי ניתן היה להסתפק בחלופה פוגענית פחות מאשר הריסת המבנה. עוד טוען המבקש כי בפסק הדין נפלו שגיאות עובדתיות שונות, והוא חולק בפרט על הקביעה כי המבנה מהווה סכנה ביטחונית עקב קרבתו לגדר ההפרדה. המבקש מוסיף כי פסק הדין סוטה מ"רוח הדברים" בפסיקה קודמת שבה, כך נטען, עמד בית משפט זה על הצורך למנוע פגיעה בתושבים החיים בקרבת הגדר.

כמו כן מפרט המבקש השגות בנוגע להתנהלות המשיבים, וטוען בפרט כי המשיבים עשו שימוש בצו איסור הבנייה "תוך סטייה מהמטרה העיקרית ש[הוא] נועד לה", תוך התמקדות בסכנה הנשקפת לבסיס הצבאי הקרוב ולא בשמירה על האפקטיביות של גדר ההפרדה. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען, בין היתר, כי לא ניתן להרוס מבנים מכוח צו איסור הבנייה, ומכל מקום מדובר בצו זמני אשר תוקפו מוארך מעת לעת, ומשכך לא הייתה הצדקה ליתן מכוחו הוראה על הריסה בלתי-הפיכה של המבנה נושא ענייננו. כמו כן מלין המבקש על כך שעתירתו נדחתה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים.

בגוף הבקשה שבפניי נתבקש סעד זמני המורה על הארכת תוקף הצו הארעי שניתן בעתירה, וזאת עד להכרעה בבקשה דנן. כמו כן, ביום 25.6.2023 הגיש המבקש "הודעה משלימה" ובה חוות דעת מומחה המתוארכת ליום 22.6.2023 ועניינה, כך מוסבר, ב"מתן פתרונות ביטחוניים יע[י]לים" המהווים חלופות פוגעניות פחות מאשר הריסת המבנה.

4.עיינתי בטענות המבקש ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מורה, בין היתר, כי הליך הדיון הנוסף שמור למקרים שבהם נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה (ראו למשל: דנג"ץ 8845/20 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פסקה 8 (22.2.2021); דנג"ץ 4347/19 ווחש נ' מפקד כוחות צה"ל, פסקה 4 (27.6.2019)). בענייננו, כפי שפורט לעיל, עתירת המבקש נדחתה על הסף מטעמים הנטועים בנסיבות עניינו הפרטני. לפיכך, אין מדובר בפסק הדין הקובע הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף (ראו למשל: דנג"ץ 2789/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 5 (25.6.2018); דנג"ץ 1152/22 ניוויז'ין שירות מוניציפאלי בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, פסקאות 6-5 (7.3.2022)). הבקשה דנן ממוקדת בעיקרה בהשגות על תוצאת פסק הדין ובהשפעות פסק הדין על עניינו הפרטני של המבקש, אך כפי שנפסק, טענות בדבר תוצאה קשה הנובעת מפסק דין אינן מקימות, כשלעצמן, עילה לקיום דיון נוסף (ראו, למשל: דנג"ץ 1294/20 קובי נ' השר להגנת הסביבה, ירושלים והמורשת, פסקה 11 (23.4.2020)). לכך אוסיף כי ההשגות שמעלה המבקש באשר לאופן ניהול ההליך בפני בית משפט זה ובאשר לנימוקים שעמדו בבסיס דחיית עתירתו, הן השגות "ערעוריות" במהותן ואף הן אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף (השוו: דנג"ץ 5590/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 7 (19.10.2021); דנג"ץ 6020/22 משולמי נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, פסקה 4 (18.10.2022); דנג"ץ 3789/23 חג'אזי נ' שר התחבורה והבטיחות בדרכים, פסקה 7 (25.6.2023)).

לבסוף אציין כי לא מצאתי מקום להידרש לחוות הדעת שאותה הגיש המבקש. מדובר בחוות דעת שלא עמדה בפני ההרכב שנתן את פסק הדין ואין מקום להידרש אליה, לראשונה, בשלב דיוני זה (ראו והשוו: דנ"א 2140/23 פלונית נ' אלמונית, פסקה 23 (8.5.2023)).

5.הבקשה נדחית, אפוא, ועמה נדחית הבקשה למתן סעד זמני. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.