דנג"ץ 3789-23 דנג"ץ 3789-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ח' כבוב ור' רונן) בבג"ץ 5645/22 מיום 3.4.2023 (להלן: פסק הדין), בו נדחתה עתירת המבקש כנגד מספר הנקודות המוטל בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

1.במוקד ההליך נושא הבקשה דנן ניצב סעיף 10(א) לפקודה, שכותרתו "איסור לנהוג בלי רשיון נהיגה", הקובע כך:

10.(א) לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר.

בהתאם לשיטת הניקוד בעבירות תעבורה המעוגנת בחלק ז' ובתוספת השישית לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות), נהג שהורשע בביצוע העבירה הקבועה בסעיף 10(א) לפקודה בשל "רישיון נהיגה לא תקף לאותו סוג רכב" יחויב ב-8 נקודות.

2.כמתואר בפסק הדין, בחודש אוקטובר 2021 נמצא המבקש נוהג ברכבו מבלי שחידש את רישיון הנהיגה שלו, בניגוד להוראת סעיף 10(א) לפקודה. בעקבות כך, הוטל על המבקש קנס כספי ונרשמו לחובתו 8 נקודות. המבקש ביקש להישפט בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה, ולאחר שלא התייצב לדיון, ניתן ביום 2.6.2022 פסק דין בהיעדרו בו הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו (תת"ע 646-05-22; השופטת מ' דוידי). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובה טען, בין היתר, כנגד חיובו בנקודות. ביום 5.7.2022 דחה בית משפט השלום את בקשתו, ובקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא ביום 21.7.2022.

3.על רקע זה הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה, שבה העלה טענות שונות בעניין פרשנות סעיף 10(א) לפקודה וחוקיות שיטת הניקוד הקבועה בתקנות. בתמצית, נטען כי סעיף 10(א) לפקודה חל אך על מקרים בהם אדם מחזיק ברישיון שאינו תקף לסוג הרכב בו נהג, ולא על מקרים "קלים" יותר בהם הנהג לא חידש את רישיונו מחמת שכחה, ולפיכך הטלת נקודות במקרים אלה נעשית בחוסר סמכות. לחלופין, ככל שסעיף 10(א) לפקודה חל גם על מקרים של אי-חידוש רישיון נהיגה, נטען כי אין זה ראוי שבגין עבירה זו, שהיא טכנית במהותה ואינה מסכנת חיי אדם, יחויב הנהג ב-8 נקודות.

4.ביום 3.4.2023 דחה בית משפט זה את העתירה פה אחד (השופטת ר' רונן, בהסכמת השופטים י' עמית וח' כבוב). בפתח הדברים נדחתה טענת המבקש לפיה הטלת נקודות בגין אי-חידוש רישיון נהיגה נעשית בחוסר סמכות. הובהר כי ככל שהעתירה מכוונת נגד המשיבה 3, רשות הרישוי, דינה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, שכן הסמכות לדון בעתירה נגד החלטת רשות לפי הפקודה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים. מכל מקום, נקבע כי דין טענה זו להידחות לגופה. בית המשפט ציין כי מלשון סעיף 10(א) לפקודה עולה כי "הסעיף מתייחס לכלל המקרים בהם מתבצע שימוש ברכב ללא רישיון נהיגה תקף, מבלי שנעשית הבחנה הנוגעת לסיבה בשלה רישיון הנהיגה אינו תקף" (פסקה 8 לפסק הדין). מסקנה זו, כך נקבע, אף נלמדת משיטת הניקוד המעוגנת בתקנות, המתייחסות הן למקרים בהם אדם עבר את העבירה הקבועה בסעיף 10(א), בשל נהיגה ללא רישיון תקף לאותו סוג רכב והן למקרים שבהם העבירה נעבירה בשל "נהיגת רכב בידי מי שלא ניתן לו רישיון נהיגה לאותו סוג רכב", אז יוטלו 10 נקודות. ההבחנה בין המקרים, כך נפסק, מלמדת על כוונת מחוקק המשנה להחיל את סעיף 10(א) לפקודה גם על נסיבות שבהן הרישיון לא היה תקף מחמת אי-חידושו. בית המשפט הוסיף וציין כי מסקנתו זו אף עולה מדיוני ישיבת ועדת הכלכלה שעסקה בתיקון התקנות וביקשה להבחין בין שני המקרים. לפיכך, נקבע כי הטלת 8 נקודות על סוג המקרים שבנדון עולה בקנה אחד עם התקנות ונעשתה בסמכות.

טענתו החלופית של המבקש נדחתה אף היא. בית המשפט עמד על מתחם ההתערבות המצומצם של בית משפט זה בחקיקת משנה, זאת בפרט כאשר עסקינן בחקיקת משנה שאושרה על ידי ועדה מוועדות הכנסת, כפי שנעשה במקרה דנן. נקבע כי מחוקק המשנה היה ער לחומרתן השונה של העבירות הנכללות בגדרי סעיף 10(א) לפקודה והבחין במספר הנקודות שיוטלו בשל העבירות השונות. בנסיבות אלו, נקבע כי "החלטתו של מחוקק המשנה לקבוע 8 נקודות בצד העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף היא החלטה המבוססת על שיקול הדעת המקצועי של המשיבים" וכי לא עלה בידי המבקש להצביע על טעם המצדיק התערבות בה. אשר על כן, העתירה נדחתה והמבקש חויב בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ש"ח.

5.מכאן הבקשה שלפניי, בה חוזר המבקש על עיקר הטענות שהעלה בעתירתו. המבקש טוען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה "אדם ששכח לשלם אגרת רישיון נהיגה [...] יירשם לו 8 נקודות במאגר הרישוי". לגישתו, הלכה זו סותרת את כוונת מחוקק המשנה, אשר ביקש להחריג מקרה זה מתחולת סעיף 10(א) לפקודה. בהקשר זה שב המבקש על טענתו כי יש להבחין בין מקרים שונים של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בהתאם לסיבה שבעטיה הרישיון אינו עומד בתוקפו. לטענתו, הטלת 8 נקודות על נהג שרישיונו לא חודש מפאת שכחה מנוגדת לתכלית ולרציונל של שיטת הניקוד, שכן מדובר בעבירה "טכנית" במהותה שאינה מצדיקה הטלת נקודות כלל. כן מלין המבקש על חיובו בהוצאות המשיבים במסגרת פסק הדין.

6.לאחר עיון בפסק הדין ובטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף יתקיים אך באותם מקרים חריגים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף.

7.עיון בפסק הדין מעלה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. בפסק דינו, בחן בית המשפט את פרשנותו של סעיף 10(א) לפקודה בהתאם לכללי הפרשנות הנוהגים בשיטתנו המשפטית וביסס את קביעותיו עליהם. על כן, ספק בעיני אם יש מקום לראות בקביעות אלה משום "הלכה" המצדיקה קיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת, פסקה 7 (31.5.2018); דנ"א 5160/19 פרברי נ' חסן, פסקה 4 (7.8.2019); דנ"א 1833/20 דלק הונגריה בע"מ נ' פקיד שומה נתניה, פסקה 6 (18.6.2020)). לכך יש להוסיף כי בית המשפט דחה את עתירת המבקש לאחר שמצא כי החלטתו של מחוקק המשנה לקבוע 8 נקודות בצד העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, היא החלטה המבוססת על שיקול הדעת המקצועי של המשיבים אשר אינה מקימה עילת התערבות על פי אמות המידה שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים. קביעות אלו בפסק הדין אף הן אינן עולות כדי הלכה חדשה שהינה, כאמור, תנאי יסודי לקיומו של דיון נוסף (ראו מיני רבים: דנג"ץ 8915/22 נוף נ' בוגדאנוב, פסקה 8 (26.2.2023)). יתר טענות המבקש הן טענות "ערעוריות" מובהקות אשר הליך הדיון הנוסף אינו האכסניה המתאימה לדון בהן (דנג"ץ 4539/21 דהרי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 (28.7.2021); דנג"ץ 181/23 וינברג נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.2.2023)). ולבסוף, העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד, נושאת אף היא משקל בעת בחינת בקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 13/19 הביטאט בע"מ נ' Groupe CAFOM, פסקה 6 (5.5.2019)).

8.אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.