דנ"מ 5607/19 חנה מרים נוימן נ. ועדה למתחמים מועדפים לדיור

1.

מונחת לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בעע״מ 2279/19 הוועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ״ל) נ׳ נוימן (24.7.2019) (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נקבע (מפי כב׳ השופט ד׳ מינץ ובהסכמת כב' השופטים י׳ עמית ו א׳ שטיין ) כי יש לקבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא להתערב בהחלטת הותמ״ל שלא לכלול את מגרש המבקשים במתחם איחוד וחלוקה שבתכנית מושא ההליך.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקשים מחזיקים במגרש 607 (להלן: המגרש ) המצוי בגבולותיה של תמ״ל/1038, תכנית בניין עיר מפורטת בתחום רמת גן (להלן: התכנית ), שקודמה על-ידי הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (הותמ״ל), בהתאם לחוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), תשע"ד-2014. על-פי התכנית שונה ייעוד המגרש משטח חקלאי לייעוד של ״מאגר בריכת מים ומתקנים הנדסיים״, לצורך הקמת בריכת מים, שתשרת את תושבי השכונה המוצעת בתכנית וכן חלק מתושבי העיר רמת גן. בשלביה הראשונים של התכנית וטרם הפקדתה, נכלל המגרש במתחם איחוד וחלוקה בתוך שטח התכנית. בהמשך, הוצא המגרש ממתחם האיחוד וחלוקה, אך נותר בשטח התכנית.

המבקשים הגישו התנגדות לנוכח הוצאתם מתכנית האיחוד וחלוקה. התנגדותם נדחתה. על רקע זה, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עתירה נגד הותמ״ל, שבה נתבקש להורות לותמ״ל לתקן את התכנית כך שהמגרש ייכלל במתחם האיחוד וחלוקה שבה (עת״מ 68644-10-18). בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ח׳ ברנר ) קיבל את העתירה. בפסק דינו נקבע כי ההחלטה לגרוע את המגרש ממתחם האיחוד וחלוקה היא בלתי-סבירה. לדבריו, הזיקה התכנונית בין התכנית לבין המגרש מובהקת, כך שאין הצדקה תכנונית להחלטה זו, וההחלטה פוגעת בעקרון הצדק, שכן מי שתורם – ראוי שיקבל תמורה.

3.

המדינה – היא המשיבה בהליך דנן – הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבו ביקשה להורות על ביטולו ועל הותרת החלטת הותמ״ל שלא לכלול את המגרש במתחם האיחוד וחלוקה על כנה. בית משפט זה קיבל את הערעור, וקבע כי החלטת הותמ״ל אינה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט.

בפסק הדין הוסבר כי מנגנון האיחוד וחלוקה הוא אמצעי תכנוני, ולגורמי התכנון עומד שיקול דעת רחב בהחלטה על השימוש בו. כמו כן, צוין כי אין לאדם זכות קנויה שהתכנון המחודש של מקרקעיו ייעשה דווקא באמצעות מנגנון זה, וכי ככלל אין להשתמש בו רק לצרכי פיצוי בעלי הזכויות בקרקע, משיקולי צדק חלוקתי. על רקע זה, נפסק כי במקרה דנן, לא נפל פגם בהחלטת הותמ״ל שלא לכלול את המגרש בתכנית האיחוד וחלוקה. זאת, בעיקר משום שהבריכה שעתידה לקום עליו נועדה לשרת הן את תושבי השכונה החדשה שתוקם במסגרת התכנית, הן חלק מתושבי רמת גן (ביחס של כשליש ושני שליש בהתאמה) – כך שאין זיקה תכנונית מובהקת בין השניים. משכך ובהיעדר זכות קנויה להיכלל בתכנית משביחה – הוכרע כי אין עילה להתערבות בהחלטת הותמ״ל.

הבקשה לדיון נוסף

4.

המבקשים עותרים לקיום דיון נוסף על פסק הדין. בבקשתם הם טוענים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה, שלפיה ניתן להחריג מתוך מתחם האיחוד וחלוקה של תכנית מגרש אשר נכלל בתחומי התכנית, תורם למטרותיה ומשנה את ייעודו במסגרתה לייעוד ציבורי. כך, בניגוד להלכה קודמת שלפיה כל המחזיקים במגרשים הנכללים בתכנית חדשה – מקבלים זכויות בתכנית. עוד נטען כי לפי המצב המשפטי הקודם, גורמי התכנון רשאים לבחור אם לנקוט אמצעי תכנוני של הפקעה או של איחוד וחלוקה – אך לא ניתן לשלב ביניהם במסגרת אותה תכנית.

לאחר הגשת הבקשה, ניתנה החלטת הנשיאה כי הטיפול בבקשה יושהה עד למתן החלטה בדנ״מ 4750/19 מולדבסקי נ' הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור , אשר נסוב על פסק דין שעליו מתבסס פסק הדין בענייננו, וכי על המבקשים להגיש הודעת עדכון מטעמם בתוך עשרה ימים ממועד מתן ההחלטה בהליך האמור. בקשה זו לדיון נוסף נדחתה. בהודעת העדכון שהוגשה בהתאם, מסבירים המבקשים כי עניינם שונה מזה של המבקשים בדנ״מ 4750/19, ומציינים כי הם עומדים על בקשתם מנימוקיה.

דיון והכרעה

5.

עיינתי בפסק הדין, בבקשה לקיום דיון נוסף ובהודעת העדכון, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ניתן להורות על קיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון", או מקום שבו "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף" (ראו למשל: דנ"מ 4539/19 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים נ' אטבליסמנט סמונד , פס' 6 (9.9.2019)). בפסק הדין כלל לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי לא הלכה קשה או כזו העומדת בסתירה להלכות אחרות של בית המשפט העליון.

למעשה, פסק הדין חוזר על הלכות קודמות שלפיהן תכליתו של מנגנון האיחוד וחלוקה היא תכנונית, ואין לעשות בו שימוש למטרות פיצוי גרידא שאינן נובעות מצרכי התכנון (בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות , פס' 19 (20.11.2016)); לגורמי התכנון יש שיקול דעת רחב באשר לדרך התכנונית שבה יקודמו היעדים הציבוריים של קרקע – אם בדרך של הפקעה או של איחוד וחלוקה (ע"א 9569/04 עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים , פס' 26 (14.2.2008)); ואין לאדם זכות קנויה להיכלל בתכנית משביחה (בג"ץ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה , פס' 10 (18.3.2007)). מכאן שיש לדחות את טענות המבקשים באשר למצב המשפטי ששרר עובר לפסק הדין לדבריהם, ובאשר להלכה החדשה שנקבעה בו לעמדתם. הגם שנסיבות המקרה דנן אינן זהות מבחינה עובדתית לנסיבות המקרים שבהם נפסקו ההלכות האמורות, אין משמעות הדבר כי הלכות אלו אינן חלות על מקרה זה, שגם בו משיגים המבקשים על אי-כלילתם במתחם איחוד וחלוקה בתכנית. ויוער כי הסתמכות המבקשים על פסק הדין בבג"ץ 4914/91 איראני נ' שר הפנים , פ"ד מו(4) 749 (1992), אינה יכולה לעמוד, משום שבאחרון קרקעות העותרים נכללו במתחם האיחוד וחלוקה של התכנית – והם השיגו על אופן יישום מנגנון זה (על ההקצאה מחדש ועל תשלומי האיזון) ולא על אי-כלילתם בו, כפי המקרה דנן.

דומה אפוא כי טענות המבקשים הן בפועל טענות ערעוריות, הנוגעות לאופן יישום הדין על המקרה דנן ולשאלה האם קמה בנסיבותיו עילה להתערב בשיקול הדעת של גורמי התכנון. כאמור, נפסק זה מכבר כי השיקולים שעל גורמי התכנון לשקול ביחס לכלילת מגרש במתחם איחוד וחלוקה הם תכנוניים גרידא. בראייה זו, הצדדים למעשה חלוקים על השאלה האם ישנה זיקה תכנונית מובהקת והכרחית בין התכנית לבין בריכת המים שעתידה להיבנות על המגרש מושא הליך זה; אולם זוהי שאלה הנוגעת לנסיבות המקרה הקונקרטי, ואין בהכרעת פסק הדין לכיוון מסוים בה משום קביעת הלכה חדשה. אף הטענות של המבקשים באשר לפגיעה בשוויון ובצדק הן טענות ערעוריות באופיין, היות שפסק הדין לא קבע הלכה חדשה אלא רק יישם הלכות קודמות על עניינם של המבקשים, והחליט לדחות את טענותיהם מהנימוקים שפורטו. משכך, טענות המבקשים אינן מצדיקות דיון נוסף; כידוע, " דיון נוסף הינו הליך יוצא-דופן ונדיר, ואין הוא בגדר ערעור נוסף " (ראו למשל: דנג"ץ 641/05 יעקבנגר נ' בית הדין הרבני הגדול , פס' 3 (25.1.2005 )). אכן, דיון נוסף הינו הליך חריג, והתנאים לקיומו אינם מתמלאים במקרה זה.

6.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.