דנ"מ 6492/17 העמותה למען מדע מוסרי נ. האוניברסיטה העברית

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים נ' סולברג ו א' שהם ) מיום 18.7.2017 בעע"ם 1704/15 האוניברסיטה העברית נ' העמותה למדע מוסרי , אשר קיבל שלושה ערעורים שעניינם

פרסום – מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998

(להלן: חוק חופש המידע ) – של שמות חברות ומוסדות מחקר שעורכים ניסויים בבעלי חיים. זאת ביחס לכל אחד מהניסויים בבעלי חיים שאושרו לביצוע בהתאם לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הניסויים ).

רקע נורמטיבי והליכים קודמים

1.

הבקשה שלפניי היא החוליה האחרונה בשרשרת של הליכים שמתנהלים בין הצדדים בשאלת חשיפת מידע לפי חוק חופש המידע הנוגע לניסויים בבעלי חיים. בתמצית אומר כי סעיף 12 לחוק הניסויים קובע שהמועצה שהוקמה מכוח חוק זה (להלן: המועצה ), מוסמכת ליתן היתרים כלליים למוסדות לשם עריכת ניסויים בבעלי חיים. רשימת המוסדות אשר להם ניתן היתר כללי כאמור מפורסמת וגלויה לציבור. כמו כן מסמיך סעיף 13 לאותו החוק את המועצה להקים ועדה, שתפקידה ליתן היתר ספציפי לביצוע ניסוי מסוים בבעלי חיים (להלן: הוועדה הארצית ). הגם שמדובר בהיתר ספציפי, קובע סעיף 13(ה) לחוק הניסויים כי היתר מטעם הוועדה יכול שיינתן לתכנית ניסויים הכוללת יותר מניסוי אחד . כמו כן, קובע סעיף 14 לחוק הניסויים כי המועצה רשאית לאשר למוסד מסוים שעורך פעילות מחקרית כאמור, להקים ועדת פנימית שתמלא את התפקיד המסור לוועדה הארצית לשם מתן היתר לעריכת ניסוי מסוים בבעלי חיים (להלן: ועדה פנימית ). על מוסדות המחקר ועל החוקרים בהם, וכן על הוועדות הפנימיות מוטלת חובת דיווח למועצה ולוועדה הארצית כמפורט בחוק הניסויים. סעיף 22 לחוק מוסיף וקובע איסור על מי שממלאים תפקיד מכוח חוק זה לגלות מידע שהגיע אליהם מכוח התפקיד, אלא על פי היתר בכתב מאת יושב ראש המועצה (המשיב 9). העונש הקבוע על הפרת סעיף 22 הוא מאסר של שנה (ראו סעיף 23 לחוק הניסויים).

2.

כמפורט בפסק הדין מושא הבקשה שלפניי, הקימה המועצה בשנת 2006 בעקבות הליכים משפטיים, מאגר ממוחשב המרכז נתונים שונים הקשורים בהיתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים (להלן: המאגר ). כמו כן, במסגרת ההליך בעע"ם 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי (20.1.2004), הוסכם כי המועצה תפעל בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק חופש המידע באשר למסירת מידע שנמצא במאגר. על רקע זה פנו בשנת 2010 המבקשות ליושב ראש המועצה בבקשה לקבלת נתונים סטטיסטיים שונים על אודות הניסויים שאושרו . משסורבה הבקשה, הגישו המבקשים עתירה לבית משפט זה (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס , השופט (כתוארו אז) ח' מלצר והשופט ע' פוגלמן ). עתירה זו נמחקה ביום 25.1.2012 בשל קיומו של סעד חלופי בפני בית המשפט לעניינים מינהליים המוסמך לדון בטענות המבקשים (בג"ץ 3728/11 העמותה למען מדע מוסרי נ' יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים ( 25.1.2012)).

3.

לאחר מחיקת העתירה פנו המבקשים ליושב ראש המועצה ולממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות (להלן: הממונה ) בבקשה נוספת לקבלת מידע – היא הבקשה מושא ההליך דנן – ומשפנייתם לא נענתה, הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' נועם ), שהורה על צירוף המשיבים 7-1 ו-10 להליך. במסגרת הדיון בעתירה המינהלית הודיעו יושב ראש המועצה והממונה שהוחלט להעביר למבקשים את מרבית הנתונים שהתבקשו על ידם, למעט שניים : שם המוסד שבו נערך הניסוי, ואם הוא נערך בשיטת "היברידומות" – שהיא הליך להפקת נוגדנים מסוימים, המשמשים כתרופות מצילות חיים. החלטה זו נתקבלה בניגוד לדעתם של צדדים שלישיים, אשר נדרשו למסור את עמדתם בנוגע לבקשה, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק חופש המידע.

4.

ביום 3.2.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה והורה על גילוי המידע האמור. נקבע כי אין מדובר במידע "שאי-גילויו היה תנאי למסירתו" כמפורט בחריג הקבוע בסעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, שכן המוסדות והחברות מסרו את המידע לשם קבלת היתרים לעריכת הניסויים. לכך הוסף כי מוסדות המחקר היו מודעים לאפשרות שיושב ראש המועצה יתיר חשיפת מידע החוסה תחת חובת שמירת הסודיות, כאמור בסעיף 22 לחוק הניסויים. עוד נדחו טענות של המשיבים 9-8 – שאינן רלוונטיות לבקשה שלפניי – לפיהן אין להתיר את גילוי המידע.

5.

המשיבים ערערו על פסק הדין לבית משפט זה. לאחר הגשת הערעורים – ביום 18.8.2015 – הודיעו המשיבים כי הם מסכימים למסור את המידע הנוגע לשאלה אם הניסוי שנערך הוא מסוג "היברידומות". משכך, התמקד הדיון בערעורים בשאלה אם יש להורות מכוח חוק חופש המידע על פרסום שם החברה או המוסד שבו נערך הניסוי. ביום 18.7.2017 קיבל בית משפט זה את הערעורים (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים נ' סולברג ו א' שהם ), וקבע כי הנתון האמור לא יפורסם. בפסק הדין נדון היחס בין סעיף 22 לחוק הניסויים הקובע חובת סודיות על מידע שהועבר למועצה ובין הוראות חוק חופש המידע, בפרט בהינתן סעיף 20 לחוק זה, שקובע הוראת שמירת דינים. הוטעם כי הוראת סעיף 22 לחוק הניסויים אינה קובעת איסור מוחלט על מסירת מידע, אלא מעניקה שיקול דעת בעניין זה ליושב ראש המועצה, שהחלטתו כמוה כהחלטה בבקשה לפי חוק חופש המידע. ואולם, בניגוד לעמדת בית המשפט לעניינים מינהליים – שבחן את החלטת יושב ראש המועצה בהתאם לסייגים הקבועים בחוק חופש המידע – סבר בית משפט זה כי את הביקורת השיפוטית על החלטות לגילוי מידע לפי חוק הניסויים יש לערוך בהתאם לו. נקבע כי " המלאכה שאותה נדרש בית המשפט לעשות במצב זה, היא לברר את התכליות שבבסיס הוראת החיסיון המקורית, בחוק הניסויים בבעלי חיים, ולאזנה אל מול תכליות הגילוי שבחוק חופש המידע".

6.

בחינת הבקשה לגילוי שמות מוסדות המחקר בהתאם למתווה האמור, הובילה את בית המשפט למסקנה כי אין לגלות את המידע. נקבע כי בבסיס חובת הסודיות הקבועה בחוק הניסויים עומדות שתי תכליות עיקריות: אינטרס המדינה בקידום דיווח אמת ופיקוח יעיל על הגופים העורכים ניסויים ועידוד שיתוף הפעולה בין הצדדים. זאת לצד הגנה על האינטרסים והזכויות של המוסד והחוקר העורכים את הניסוי, בהבטחת האנונימיות שלהם לרבות בהיבטים של שמירת זכויות קניין רוחני, סודות מסחריים ואינטרסים כלכליים אחרים. הוטעם כי המוסדות והחברות משקיעים משאבים רבים בהוצאת הניסויים לפועל, ואין לאפשר מצב שבו יפורסם מידע שיאפשר למתחריהם להתחקות באופן קונקרטי אחר התקדמות המחקר. למול שיקולים אלה – התומכים בחיסיון המידע הנמסר למועצה – עמד בית המשפט על שיקול הדעת של יושב ראש המועצה להתיר את גילוי המידע בהינתן תכליותיו של חוק חופש המידע. בענייננו הוטעם כי מדובר בחשיבות חשיפת המידע כדי לאפשר בקרה ופיקוח על הפעילות המערבת ניסויים בבעלי חיים. עוד הוטעם היחס החשדני כלפי חסיון, שהוא בבחינת החריג לכלל הגילוי וכן הגישה המחמירה בפסיקה כלפי טענות בדבר חשש מפני פגיעה בשיתוף פעולה עתידי מצד גורמים מפוקחים.

7.

באיזון הכולל של תכליות החקיקה, הזכויות והאינטרסים שעומדים על הפרק, ובשים לב לכך שנקודת המוצא לדיון היא חיסיון המידע הקבוע בסעיף 22 לחוק הניסויים, ולכך שמרבית הפרטים שהתבקשו על ידי המבקשים פורסמו, נקבע כי ניתן להצדיק את החלטת המשיבים 9-8 שלא לגלות את שם המוסד או החברה, בשל החשש מפני פגיעה אפשרית בחוקרים או בסודות מסחריים, וכן להגנה על הציפיות הסבירות של מוסדות המחקר. הוטעם כי אף שרוחו של חוק חופש המידע שורה על יישומו של סעיף 22 לחוק הניסויים, די בחששות שהעלתה המדינה כדי לקבוע שלא נפל פגם בהחלטת המשיבים 9-8 וכי הדברים נאמרים בדגש על החששות הנוגעים להתקשרויות בינלאומיות הנערכות במסגרת מחקרים אלה.

טענות הצדדים

8.

מכאן הבקשה שלפניי. לדברי המבקשים, הגם שמרבית פרטי המידע שהתבקשו על ידם פורסמו זה מכבר, בלא רשימת שמות מוסדות המחקר שעורכים את הניסויים אין הם יכולים לקיים פיקוח ובקרה ראויים על פעילותם והדבר מונע קיום ביקורת ציבורית אפקטיבית. המבקשים גורסים כי בפסק הדין מושא הבקשה קבע בית משפט זה הלכה חדשה שלפיה די ב חשש בלבד כדי למנוע פרסום מידע, להבדיל מהמבחן המחמיר של ודאות קרובה או ממשית לפגיעה באינטרס ציבורי מוגן שחל מקום שבו מיושמות אמות המידה הקבועות בחוק חופש המידע. הוטעם כי בכך שינה בית המשפט את נקודת האיזון באשר לגילוי מידע לפי חוק חופש המידע. הודגש כי להחלטה יש השלכות משמעותיות שכן היא עלולה להביא למצב שבו המידע הרלוונטי, שהמועצה לא נדרשה לפרסמו, יפורסם על ידי מוסדות המחקר, שכפופים לחוק חופש המידע, ועליהם לא חל חוק הניסויים. לכך הוסף, כי פסק הדין יוצר מכשול פרוצדוראלי כבד בפני המבקשים לחשוף את המידע, שיאלצו לפנות בבקשות חופש מידע למוסדות מחקר רבים כדי לגלות מי מהם מבצע את הניסויים.

9.

ביום 18.10.2017 הוריתי למשיבים 9-8 להשיב לבקשה. אלה סבורים כי אין מקום לקבלה וטוענים כי פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה אלא אך מיישם עקרונות אשר הותוו בפסיקתו של בית משפט זה לעניין האיזון בין הוראות חוק חופש המידע לבין הוראות חוק ספציפיות שעניינן במסירת מידע – במקרה זה סעיף 22 לחוק הניסויים – המוגנות בסעיף שמירת הדינים הקבוע בחוק חופש המידע. לגופם של דברים סומכים המשיבים ידיהם על פסק הדין מושא הבקשה וגורסים כי בית המשפט שקל את טענות המבקשים שעניינן ביכולת לפקח ולקיים ביקורת ציבורית על עורכי הניסויים והליך עריכתם, וכי הדבר נשקל גם בשים לב להחלטה לפרסם את מרבית המידע שהתבקש על ידי המבקשים.

המשיבים 7-1 והמשיבה 10 הגישו אף הם תשובה שבה טענו כי אין מקום לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן שבית משפט זה יידרש אליו מקום שבו נקבעה הלכה חדשה וקשה או כאשר נקבעה הלכה הסותרת הלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה (ראו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"ם 4093/16 אופל קרדן השקעות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון , פסקה 13 (1.8.2016)). כבר נפסק כי "נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" כדי להצדיק קבלת בקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פסקה 6 (11.10.2005)). איני סבורה כי הבקשה דנן באה בקהלם של המקרים האמורים. פסק הדין מושא הבקשה אך יישם הלכות קודמות הנוגעות לשאלת האיזון הנדרש בין הוראות חוק חופש המידע ובין הוראת חוק פרטנית שעניינה מסירה או גילוי של מידע. כך השופט נ' סולברג ציין כי הוא צועד בדרכה של ההלכה שנקבעה בעע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים , פ"ד סג(1) 284 (2008), ובנתון לכך הגיע למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבים 9-8.

אכן, פסק הדין מושא הבקשה אין בו חידוש או קביעת הלכה חדשה וקשה המצדיקים את קבלת הבקשה. זאת, אף אם תוצאת האיזון שערך בית המשפט שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים. טענות המבקשים נושאות אופי ערעורי והן מופנות למעשה כלפי האופן שבו יישם בית משפט זה את ההלכות שנפסקו בסוגייה. כידוע, אין די בכך כדי להצדיק קבלת בקשה לקיום דיון נוסף ( דנ"ם 4469/15 גואטה נ' עיריית תל-אביב-יפו – השירות המשפטי , פסקה 9 (19.11.2015);

דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ , פסקה 18 (8.3.2015)). העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל בהחלטה לדחות את הבקשה (דנ"ם 8020/15 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה , פסקה ז (8.6.2016)). ולבסוף, אין לקבל את טענות המבקשים כי פסק הדין מושא הבקשה מביא לתוצאה בעייתית, שבגדרה אפשר כי מוסדות המחקר יחויבו למסור את המידע הרלוונטי משום שחוק הניסויים אינו חל עליהם. מבלי לטעת מסמרות בשאלה זו, העובדה שמוסדות המחקר אינם כפופים להוראת סעיף 22 לחוק הניסויים, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי ככל שתופנה אליהם בקשה לפי חוק חופש המידע הם יחויבו למסור את הנתונים הרלוונטיים, בשים לב לסייגים הקבועים בחוק זה.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.