דנ"פ 4319-23 דנ"פ 4319-23

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' אלרון, א' שטיין וי' כשר) מיום 24.5.2023 בע"פ 664/23 (להלן: פסק הדין), אשר קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי תקופת האשפוז המרבית של המבקש תהא כתקופת המאסר המרבית בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו. זאת, בהתאם לכלל ברירת המחדל הקבוע בסעיף 15(ד1)(2) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש או החוק).

רקע הדברים

1.כעולה מפסק הדין, נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.11.2020 בשעות הערב, שיסף המבקש את פניו של נפגע העבירה באמצעות סכין בעלת להב באורך 20 ס"מ. לאחר מכן, דקר המבקש את נפגעת העבירה א' בידה ושיסף את צווארה של נפגעת העבירה ב'. נפגע העבירה ניסה להגן בגופו על בנו התינוק, אך המבקש המשיך ופגע בו פעם נוספת, וכתוצאה מכך התינוק נפל ונחבל בראשו. בעקבות החבלות החמורות שנגרמו לנפגעי העבירה ממעשי המבקש, הם נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים. על פי כתב האישום, לאחר מעצרו של המבקש הוא התנגד שייעשה בו חיפוש, תוך שהוא מניף את ידיו לכיוון הסוהרים ונושך אחד מהם בכף ידו.

2.בהחלטתו מיום 3.5.2022, קבע בית המשפט המחוזי כי בעת ביצוע המעשים האמורים היה המבקש נתון "במצב פסיכוטי חריף" וכי סעיף 34ח לחוק העונשין חל בעניינו. מצבו הנפשי של המבקש, כך על פי החלטת בית המשפט המחוזי, נבע בעיקרו מפוסט טראומה קשה שממנה הוא סובל, אשר נגרמה לו בעקבות התעללות חמורה שעבר בילדותו. על כן, בהתאם לאמור בסעיף 34ח לחוק העונשין, הורה בית המשפט על זיכויו.

3.ביום 30.5.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובו נקבע כי המבקש "עדיין חולה" וכי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור ואת שלומו האישי. לפיכך, הורה בית המשפט בצו על אשפוז המבקש, בהתאם להוראת סעיף 15(ב) לחוק. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בעניינו של המבקש מתקיימות "נסיבות מקילות במיוחד" המצדיקות – בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק – תקופת אשפוז מרבית שתהא קצרה מתקופת המאסר המרבית שקבועה בצד העבירות שיוחסו לו. זאת, נוכח נסיבות חייו הקשות, והעובדה ששעות אחדות לפני ביצוע המעשים הוא הוצא בניגוד לרצונו ממחלקה סגורה בבית החולים, שבה ביקש להתאשפז מיוזמתו. בהתחשב בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי תקופת האשפוז הכפוי המרבית של המבקש תעמוד על שנה אחת.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה ובפסק הדין שניתן בערעור ביום 15.9.2022, נקבע כי בפני בית המשפט המחוזי לא נשמעו טיעוני הצדדים לעניין הסטייה מכלל ברירת המחדל, אשר לפיו תקופת האשפוז המרבית תהיה תקופת המאסר המרבית. על כן, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת טיעונים אלה (ע"פ 4804/22 מדינת ישראל נ' פלוני (15.9.2022)). לאחר שבחן את טיעוני הצדדים בעניין זה, שב בית המשפט המחוזי וקבע, בהחלטתו מיום 14.12.2022, כי תקופת האשפוז המרבית בעניינו של המבקש תעמוד על שנה אחת.

פסק הדין נושא הבקשה

4.המשיבה לא השלימה עם החלטה זו של בית המשפט המחוזי והגישה את הערעור נושא הבקשה דנן, אשר התקבל על ידי בית משפט זה. השופט אלרון, שכתב את חוות הדעת העיקרית, הצביע על שתי מטרותיו של האשפוז הכפוי: קבלת טיפול רפואי שישיב לחולה את כבודו ואת מסוגלותו להיות אחראי להתנהגותו בחברה; והגנה על הציבור מפני מסוכנות החולה. השופט אלרון סקר את הדין הנוגע לאשפוזו הכפוי של נאשם הסובל ממחלת נפש (להלן: נאשם חולה). בין היתר, צוין כי לפי סעיף 15(ב) לחוק, אם קבע בית המשפט כי הנאשם כשיר לעמוד לדין אך נוכח מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה, הוא אינו בר עונשין, וכי הוא "עדיין חולה" – הוא יזוכה מהעבירות שיוחסו לו, ובית המשפט יורה על אשפוזו הכפוי. עוד צוין כי עניינו של נאשם חולה שבית המשפט הורה על אשפוזו לפי סעיף 15 לחוק, מועבר לוועדה פסיכיאטרית, הבוחנת את מצבו אחת לשישה חודשים, ולה מוענקת, בין היתר, הסמכות להורות על שחרורו לפני תום תקופת האשפוז המרבית.

5.כפי שפורט בפסק הדין, בעבר לא הייתה כל הגבלה בחוק על משך תקופת האשפוז הכפוי במסלול הקבוע בסעיף 15(ב) לחוק. עם זאת, בשנת 2014 תוקן החוק ונקבע כי תקופת האשפוז לא תעלה על אורך תקופת המאסר המרבית בגין העבירות שיוחסו לנאשם החולה (ראו: חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 8), התשע"ה-2014, ס"ח 128). שנתיים לאחר מכן תוקן החוק פעם נוספת, תוך שהובהר כי, ככלל "תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת המאסר המרבית" (ההדגשה הוספה) (ראו סעיף 15(ד1)(2) לחוק כפי שתוקן בחוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 9), התשע"ו-2016, ס"ח 947; להלן: כלל ברירת המחדל). לצד זאת נקבע באותו התיקון כי "אם שוכנע בית המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית" (ההדגשה הוספה) (סעיף 15(ד1)(2א) לחוק (להלן: החריג)).

6.על רקע זה הגדיר השופט אלרון את השאלה העומדת במוקד הדיון בערעור כך – "מה היחס בין הכלל לחריג? אימתי ובאילו מקרים רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל המורה כי תקופת האשפוז המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית, ותחת זאת ייקבע משך אשפוז מרבי קצר מתקופה זו?" (פסקה 21 לפסק הדין).

השופט אלרון ציין כי על פי לשון החוק ברירת המחדל היא שאורך תקופת האשפוז המרבית שתיקבע לנאשם חולה הוא כאורך תקופת המאסר המרבית בגין העבירות המיוחסות לו, וכי הנטל המוטל עליו לשכנע כי חל בעניינו החריג, הוא נטל משמעותי. עוד צוין כי מלשון החוק עולה שאף אם שוכנע בית המשפט כי נסיבות העבירה מקילות במיוחד וכי אכן מדובר במקרה חריג, הוא אינו מחויב לחרוג מכלל ברירת המחדל, אלא רשאי לעשות כן. השופט אלרון הוסיף כי כוונת המחוקק, כפי שהיא עולה מההיסטוריה החקיקתית, הייתה ליצור ודאות באשר לתקופת האשפוז ולמנוע התדיינות בעניין זה, על ידי יצירת תקופה מרבית ברורה, התואמת את תקופת המאסר המרבית הקבועה בצד העבירה. אלא, שבעקבות החשש ממצבים אבסורדיים שבהם יינתן צו אשפוז כפוי לתקופה שאינה מידתית ביחס למעשה העבירה, הוחלט על הוספת החריג, המעניק לבית המשפט שיקול דעת לקבוע תקופה קצרה יותר.

7.השופט אלרון עמד על כך שהפעלת יתר של החריג עלולה לפגוע במטרות האשפוז הכפוי – טיפול רפואי בחולה והגנה על הציבור מפני מסוכנותו. בהקשר זה הודגש כי "אשפוז כפוי אינו עונש" (ההדגשה במקור) (פסקה 27 לפסק הדין), וכי הגבלת התקופה המרבית נובעת מהקפדה על חירותו של נאשם הסובל ממחלת נפש ולא ממידת האשם שבמעשיו. לפיכך, אין מקום לשיקולי ענישה בקביעת משך האשפוז הכפוי. כמו כן, צוין כי נוכח אופיו הדינמי של ההליך הטיפולי, קביעת משך אשפוזו של נאשם חולה על ידי הוועדה הפסיכיאטרית – אשר נעשית בהסתמך על בחינה עיתית רפואית של מצבו – היא מדויקת יותר ועדיפה על פני קביעתו בידי בית המשפט בעת מתן הצו. בהקשר זה אף הודגש כי על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

8.השופט אלרון הוסיף וניתח את סוג העבירות שעליהן ניתן להחיל את החריג ואת הנסיבות שאליהן הוא מתייחס. באשר לסוג העבירות, קבע השופט אלרון כי בחינת לשון החוק וכוונת המחוקק מלמדת כי החריג עשוי לחול ביחס לכל עבירה. באשר לסוג הנסיבות, הפנה השופט אלרון לפרשנות שנתן בית משפט זה לסעיף 301א(ב) לחוק העונשין בע"פ 6338/20 חיים נ' מדינת ישראל (7.7.2022) (להלן: עניין חיים), ובפרט ל"נסיבות המיוחדות" הקבועות בו, המאפשרות להרשיע אדם שביצע רצח בנסיבות מחמירות, בעבירת הרצח "הבסיסית". לפי פרשנות זו, אותן "נסיבות מיוחדות" נוגעות לנסיבות המתקיימות במעשה העבירה ולא לנסיבותיו האישיות של העושה. בהיקש מעניין חיים, ובשינויים המחויבים – הנובעים מההבדלים בין תכליות שני ההסדרים – קבע השופט אלרון כי הנסיבות שאליהן מתייחס סעיף 15(ד1)(2א) לחוק הן "נסיבות הכרוכות במעשה העבירה אך לא נסיבותיו של עושה מעשה העבירה" (ההדגשה במקור) (פסקה 33 לפסק הדין). כלומר, אין מקום להתחשב בשיקולים כמו עבר פלילי, נסיבות חיים אישיות והבעת חרטה. כמו כן, נקבע כי אין מקום לשיקולי גמול, אחריות או מידת אשמה בהחלטה על הפעלת החריג.

השופט אלרון סיכם בציינו כי על פי לשון החוק, תכליתו וכוונת המחוקק, יש לפרש את סעיף 15(ד1)(2א) לחוק כך שהחריג הקבוע בו יחול במקרים נדירים, שבהם ברור כי היחס בין חומרת מעשה העבירה כשלעצמו לתקופת המאסר המרבית אינו מידתי עד כי מוצדק לקבוע תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר. באשר לגבולות "מעשה" העבירה שנסיבותיו ייבחנו בהקשר זה, נקבע כי אין להציב "קו גבול חד וברור" וכי אלה יוכרעו בכל מקרה בהתאם למאפייניו.

9.מכאן פנה השופט אלרון ליישום הקביעות העקרוניות המפורטות לעיל על עניינו של המבקש. נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להחיל על המקרה את החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק. זאת, משום שהחלטה זו נשענה על שיקולים הנוגעים לנסיבות חייו של המבקש ולשיקולי אשם ואחריות. עוד נקבע כי מעשיו של המבקש קשים ביותר, ואין מדובר במקרה שבו היחס בין מעשה העבירה ובין תקופת האשפוז המרבית אינו מידתי. על כן, נקבע כי במקרה דנן מעשה העבירה לא בוצע בנסיבות מקילות במיוחד המצדיקות את החלת החריג, וכי יש להחיל בענייננו את כלל ברירת המחדל לפיו תקופת האשפוז המרבית תהיה עשרים שנים – כאורך תקופת המאסר המרבית. עוד הובהר כי התקדמותו הטיפולית של המבקש, מסוכנותו לציבור ושאר הנסיבות, ייבחנו על ידי הוועדה הפסיכיאטרית כנדרש בחוק, מדי שישה חודשים.

השופט שטיין הצטרף לפסק דינו של השופט אלרון. השופט כשר הסכים אף הוא עם קביעותיו של השופט אלרון, והוסיף כי נסיבות מסוימות מהסוג שאליהן נדרש בית המשפט המחוזי בהחלטתו, יכול שיובאו בחשבון על ידי הוועדה הפסיכיאטרית בבוא העת.

טענות הצדדים

10.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, חשובה וקשה, בעלת השלכות רחבות, לעניין פרשנות החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק. לפי הלכה זו, כך נטען, לצורך בחינת קיומן של "נסיבות מקילות במיוחד" אין לבחון את הנסיבות שבהן בוצע מעשה העבירה אלא אך נסיבות המהוות חלק ממעשה העבירה עצמו, וכן אין להביא בחשבון שיקולי אחריות ואשם.

המבקש אינו חולק על כך שסעיף 15(ד1)(2א) מתייחס לנסיבות הכרוכות במעשה העבירה, להבדיל מנסיבותיו של מבצעה, וכי הסעיף יחול רק במקרים חריגים. ואולם, הוא סבור כי לצורך בחינת תחולתו של החריג, יש לשקול את כלל הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה. בהקשר זה, הוא מציין כי המחוקק לא הגדיר אילו נסיבות על בית המשפט להביא בחשבון בהפעלת שיקול דעתו, ולא הפריד בין סוגים שונים של נסיבות. ממילא, כך טוען המבקש, הפרדה כזו אינה אפשרית, שכן על מנת לבחון את חומרת מעשה העבירה הקונקרטי, יש להידרש למכלול הנסיבות, לרבות כאלה הנוגעות לאשם ואחריות.

11.המבקש טוען כי עקרון מנחה בדיני העונשין, שבא לידי ביטוי בתיקון 113 לחוק העונשין, הוא שחומרת העבירה נקבעת, בין היתר, על פי מידת האשם של מבצעה. על כן, אף ששיקולי אשם אינם רלוונטיים לצורך קביעת אשמתו האינדיבידואלית של הנאשם החולה, יש בהם כדי להשפיע על ה"אופן שבו אנו תופסים ומפרשים את חומרת העבירה" (פסקה 39 לבקשה). עוד מוסיף המבקש כי גם הפרשנות שניתנה בעניין חיים ל"נסיבות המיוחדות" שנזכרות שבסעיף 301א(ב) לחוק העונשין, מחזקת את עמדתו, שכן נקבע שם כי הן זהות בחלקן לנסיבות המנויות בסעיף 40ט לחוק העונשין, הכוללות, בין היתר, נסיבות המצביעות על מידת האשם של מבצע העבירה. המבקש מוסיף כי עמדה המביאה בחשבון שיקולי אשם ואחריות במסגרת בחינת תחולתו של סעיף 15(ד1)(2א) לחוק, מבוססת על ההבנה כי גם לנאשם החולה יש רצונות וכוונות ובכך יש משום הכרה בזכותו לכבוד ולחירות. נטען כי העמדה האמורה אף עולה בקנה אחד עם תכלית החוק בדבר ההגנה על הציבור, שכן באמצעות בחינת שיקולי אשם, ניתן ללמוד על מידת מסוכנותו של הנאשם החולה.

12.לבסוף, טוען המבקש כי ביישום ההלכה על עניינו, בית המשפט סטה מההלכה שהוא עצמו קבע, בכך ששקל את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהעבירה – נסיבה שאינה חלק ממעשה העבירה עצמו. כן נטען כי היה על בית המשפט להתחשב במעשי המבקש שקדמו לביצוע העבירה, המשפיעים על בחינת חומרת המעשה ומשליכים באופן ישיר גם על מידת מסוכנותו.

13.המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, פסק הדין קבע אומנם הלכה חדשה, אך מדובר בהלכה שאינה אלא פרשנות של הוראות חוק טיפול בחולי נפש, בהתאם ללשון החוק, לתכליתו ולהיסטוריה החקיקתית שלו. פרשנות זו, לשיטת המשיבה, מבוססת על מושכלות יסוד בתחום הייחודי של טיפול בחולי נפש שביצעו עבירות, ומהווה המשך ישיר להלכות הקודמות שנקבעו בנושא זה. המשיבה מדגישה כי הנחת המוצא בחוק טיפול בחולי נפש היא שאשפוז אינו עונש, ולפיכך ברי כי אין מקום לשיקולי ענישה במסגרת בחינת תחולתו של החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק.

המשיבה סבורה כי יש קושי של ממש בניסיונו של המבקש לבצע היקש מהוראות חוק העונשין, שכן לשיטתה תכליותיו של חוק טיפול בחולי נפש שונות במהותן מתכליות חוק העונשין. בהקשר זה מוסיפה המשיבה כי מטרת ההשוואה בין תקופת המאסר המרבית הקבועה בצד עבירות לפי חוק העונשין ובין תקופת האשפוז המרבית, הייתה למנוע מצב שבו נשללת חירותו של נאשם חולה שביצע עבירה קלה, לתקופה ממושכת, באמצעות אשפוזו, ולא היה בכך כדי להכניס שיקולי ענישה – דוגמת אחריות ואשם – לבחינת תקופת האשפוז המרבית. המשיבה מפנה לע"פ 6538/22 מדינת ישראל נ' פלוני (18.9.2023) (להלן: עניין פלוני), שעסק אף הוא בתקופת האשפוז המרבית לפי חוק טיפול בחולי נפש, וטוענת כי גם שם נקודת המוצא לדיון הייתה כי אין מקום לשיקולי אשם ואחריות בקביעת תקופת האשפוז המרבית של נאשם חולה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פסק הדין נושא הבקשה דנן הותיר את גבולות "המעשה" פתוחים וגמישים, באופן שיאפשר לבית המשפט להכריע בכל עניין בהתאם לנסיבותיו הספציפיות. עוד טוענת המשיבה כי השלכותיה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצומצמות. שכן ממילא תחולת החריג אינה רחבה והוא נוגע אך לתקופת האשפוז המרבית לנאשם חולה, בעוד שהתקופה בה הנאשם החולה יאושפז בפועל, נקבעת על ידי הוועדה הפסיכיאטרית. לבסוף, באשר לעניינו של המבקש, נטען כי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הן עבירות חמורות אשר הצדיקו התערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לתקופת אשפוזו המרבית.

14.לבקשת המבקש ניתנה לו אפשרות להשיב לתגובת המשיבה. בתשובתו, חולק המבקש על הטענה לפיה השלכות ההלכה מצומצמות וטוען כי המחוקק הקדיש דיונים רבים לנושא וחוקק שני תיקונים בהקשר זה, ומכך ניתן ללמוד על חשיבות העניין. לטענתו, ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא קשה משום שהיא סותרת את לשונו של סעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש, את תכליותיו של החוק ושל תיקון מס' 9, וכן את הפרשנות בפסיקה ל"נסיבות" הקשורות בביצוע העבירה. המבקש חולק גם על עמדת המשיבה לפיה פסק הדין הותיר את גבולותיו של "המעשה" פתוחים וגמישים. לשיטתו, ככל שלא יישקלו נסיבות הנוגעות לאחריות ואשם, ממילא לא יישקלו לגופן כל נסיבות המעשה הרלוונטיות. לבסוף, המבקש אינו חולק על הקשר שבין ענייננו ובין הלכה שנפסקה בעניין פלוני. הוא מציין כי אף ביחס לעניין פלוני הוגשה לאחרונה בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 7267/23) ויש באותו מקרה כדי ללמד על ההשלכות הרחבות של ההלכה שנקבעה בפסק הדין נושא הבקשה דנן.

דיון והכרעה

15.עיינתי בטענות הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר שאותו יש לייחד למקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם נקבעה הלכה חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" היא מצדיקה דיון נוסף בה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984; ראו, מני רבים: דנ"פ 354/23 טויטו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (17.7.2023); דנ"פ 6864/22 רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (15.5.2023) (להלן: עניין רוזקוב)).

לא מצאתי כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו.

16.בפסק הדין נושא הבקשה אכן נדרש בית המשפט העליון, לראשונה, לשאלת פרשנות החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק, הנוגע לקיצור תקופת האשפוז הכפוי המרבית שתיקבע לנאשם חולה במקרים שבהם מתקיימות "נסיבות מקלות במיוחד". ברם, בכך לא די על מנת למלא אחר התנאים לקיומו של דיון נוסף.

טענותיו של המבקש ממוקדות רובן ככולן בפרשנות הראויה, לשיטתו, לסעיף 15(ד1)(2א) לחוק טיפול בחולי נפש. ואולם, כפי שכבר הובהר בעבר, על מנת להצדיק את קיומו של דיון נוסף "נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005)). פרשנות ראשונה של הוראת חוק, היא כשלעצמה, אינה מהווה הצדקה מספקת בהקשר זה (ראו: דנ"פ 5583/21 דברה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (10.1.2022) (להלן: עניין דברה)). בענייננו, בחן בית המשפט את לשונו של סעיף 15(ד1)(2א) לחוק, נדרש בהרחבה לתכליות החוק וסקר בפירוט את ההיסטוריה החקיקתית של תיקון מס' 9, אשר במסגרתו נוסף הסעיף לחוק. בהתבסס על ניתוח זה ועל ההיקש שבוצע, בשינויים המחויבים, מעניין חיים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש לפרש את הסעיף כך שיחול במקרים נדירים שבהם "ניכר כי חומרתו של מעשה העבירה אינה מצדיקה אשפוז כאורך תקופת המאסר המרבית" (פסקה 36 לפסק הדין); כי תחולתו תתאפשר ביחס לכל עבירה שהיא; כי לצורך בחינתן של "נסיבות מקלות במיוחד" ייבחנו "נסיבות הכרוכות במעשה העבירה אך לא נסיבותיו של עושה מעשה העבירה" (פסקה 33 לפסק הדין); וכי במסגרת בחינה זו לא יובאו בחשבון שיקולי אחריות ואשם. עניין לנו, איפוא, במהלך פרשני שערך בית המשפט בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, ולא שוכנעתי כי מהלך פרשני זה מצדיק דיון נוסף (ראו: עניין דברה, בפסקה 13; דנ"פ 5071/22 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (4.12.2022)).

17.המבקש טוען כי פסק הדין יצר הבחנה בלתי אפשרית בין נסיבות הכרוכות בשיקולי אשם ואחריות לנסיבות שאינן כרוכות בשיקולים אלה, וכי ממילא "לא ניתן" לבחון אם מתקיימות "נסיבות מקילות במיוחד", לצורך תחולת החריג, מבלי להידרש לשיקולי אחריות ואשם (פסקאות 18-17 לבקשה; פסקה 6 לתשובת המבקש לתגובת המשיבה). בהקשר זה יש להדגיש כי אף שבפסק הדין אכן אומצה פרשנות מצמצמת של החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק, אין בה כדי לסתום את הגולל על השימוש בחריג לחוק במקרים המתאימים לכך. בפסק הדין אף הובהר כי אין מקום להציב "קו גבול חד וברור" באשר לשאלה מהם "גבולות המעשה", כך שיש להניח כי ההלכה בעניין זה תוסיף ותתפתח ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות העניין (השוו: דנ"א 105/23 בכרי נ' מגנאג'י, פסקה 27 (21.8.2023)).

18.העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד נושאת אף היא משקל מסוים ותומכת במסקנה כי דין הבקשה להידחות (ראו למשל: עניין רוזקוב, בפסקה 16; דנ"פ 4566/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.1.2020)).

19.בשולי הדברים, אציין כי בהינתן העובדה שבעניין פלוני תלויה ועומדת בקשה נפרדת לדיון נוסף, סברתי כי אין מקום שאדרש אליו. עוד אוסיף כי טענת המבקש לפיה בית המשפט יישם באופן שגוי את ההלכה שנקבעה בפסק הדין – בהידרשו למידת הנזק שגרמו מעשיו מבלי להידרש לאירועים שקדמו לביצוע העבירות – היא טענה "ערעורית" מובהקת, אשר דיון נוסף אינו האכסניה המתאימה להעלותה (ראו למשל: עניין רוזקוב, בפסקה 15; דנ"פ 4090/21 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (13.1.2022)).

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.