מ"ח 6616/08 קאן(ולרי) אברהם נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי בחודש אפריל 1999 הוא נכנס בלוויית שניים אחרים למכון ליווי, במטרה לחטוף ולמכור נשים שהועסקו שם בזנות, תוך שהם מתחזים לשוטרים ונוטלים מהמתלוננת את תעודות הזהוי ואת כספן. בהמשך, הסיעו המבקש ושותפיו את המתלוננות לערים שונות במטרה לעניין 'קונים פוטנציאלים'. עוד נטען, כי במהלך החטיפה ביצע המבקש מעשים קשים באחת המתלוננות, כאשר בעל אותה מספר פעמים שלא בהסכמתה ואף ביצע בה מעשה סדום. במתלוננת נוספת הוא ביצע מעשה מגונה. לבסוף, ולאחר שהוצגו בפני קונים שונים, נמכרה אחת המתלוננות ומאז אבדו עקבותיה. בגין מעשים אלה, יוחסו למבקש עבירות של חטיפה לשם עבירת מין; מעשה סדום; מעשה מגונה ואינוס לפי סעיפים 374, 347(ב), 345(א)(1), 348(א) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בתום שמיעתן של הראיות, הרשיע בית-משפט המחוזי בירושלים את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בהכרעת-דינו, נדרש בית-המשפט לסוגיית קבילותן של עדויות שמסרו המתלוננות, מאחר ואלו נגבו בהליך של עדות מוקדמת בהיעדר המבקש, מכוח סעיף 117 בשילוב עם סעיף 118 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהקשר זה נקבע, כי נוכח כך שהמתלוננות שהו בישראל שלא כדין ועמדו להיות מגורשות, ומאחר ועדויותיהן נגבו בנוכחות סנגורו של המבקש והן אף נחקרו בחקירה נגדית, עדויותיהן קבילות לשמש כראיות. בסוגיה הנוספת בה התמקדה הכרעת הדין – שאלת מהימנותן של המתלוננות – קיבל בית-המשפט את גרסתן ודחה את גרסת המבקש ושותפו בציינו כי "המתלוננות העידו עדות אמינה ומפורטת. לעומתן, עדות הנאשמים מתחמקת ובלתי אמינה" (עמ' 12 להכרעת הדין). בסופו של דבר, נדון המבקש ל-12 שנות מאסר, לאחר שנקבע כי אף שלמבקש אין הרשעות קודמות, "חלקו בעבירות המין היה רב יותר [מהנאשם הנוסף] והוא היה שותף מלא לכל פרשת החטיפה" (עמ' 6 לגזר הדין).

3.

המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-משפט זה (ע"פ 774/00 עוואד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2006)), ובמהלך הדיון החליט לצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד. ערעורו של המבקש נדחה, ונקבע, מפי השופטים ד' דורנר , ו' טירקל

וא' ריבלין , כי "העונשים שהוטלו על [המבקש ושותפו] אינם קלים, אך הם הולמים את הפשעים החמורים שביצעו כלפי המתלוננות, שאליהן התייחסו כאל 'סחורה' הניתנת למכירה וככלי לסיפוק יצריהם".

4.

עתה, עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר מכוח סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט, תשמ"ד-1984 (להלן:" החוק "). בגדרי הבקשה, שעיקרה השגות באשר לייצוגו המשפטי ואופן ניהול משפטו בערכאה קמא, טוען המבקש כי לא הבין את מהות ההליכים שהתקיימו בעניינו; בקשותיו לקבל את תיק החקירה העלו חרס; "נתפר לו תיק", כלשונו, והוא מעוניין לבצע בדיקת פוליגרף להוכחת חפותו. המשיבה, המתנגדת לבקשה, טענה בתשובתה כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, וכי המבקש הורשע בפסק-דין המבוסס בעיקרו על ממצאי מהימנות, וכי היה מיוצג בכל ההליכים שקדמו לבקשה זו.

6.

דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע לא אחת, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין שני ערכים הניצבים זה מול זה - האחד, גילוי וחשיפת האמת, ממנו נגזר הצורך במנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם; האחר, הערך בדבר סופיות הדיון, המשמיע אותנו כי רק מקום בו קמה אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק , ייעתר בית-המשפט לבקשה לקיים משפט חוזר. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי עילות אלו אינן מתקיימות בעניינו של המבקש.

בפיו של המבקש טענות קשות כנגד כל אלה שנטלו חלק בהליכים הקודמים שהתקיימו בעניינו, לרבות עורכי-הדין שייצגו אותו, וכל אלה, כך להשקפתו גרמו לעיוות דין אליו כיוון המחוקק בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט. את הטענה הזו אין בידי לקבל. כידוע, "משפט חוזר אינו ערעור נוסף. זהו מוסד מיוחד המאפשר לבחון נוספות פסק-דין פלילי, מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 356 (1997)). עוד נקבע כי "...לא די בהשגה על תוצאה או בהעלאת טענה המצביעה על אפשרות ... אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה ..." (מ"ח 6/84 מאמא הנ"ל). טענותיו של המבקש, שהופנו לכל עבר, הן טוענות כלליות להן לא מצאתי כל בסיס, ועל כן לא שוכנעתי כי קיים חשש, ומקל וחומר לא חשש של ממש, כי נגרם למבקש עיוות דין. כך או כך, ואם האמין המבקש, באמת ובתמים, בחפותו, היה צריך לבקש את הכרעתו של בית משפט שלערעור גם בהשגותיו כנגד ההרשעה, וכאמור, הוא החליט לנהוג אחרת.

גם בטענותיו של המבקש לעניין קיומן של ראיות חדשות להוכחת חפותו אין כדי להצדיק את קיומו של משפט חוזר. כזכור, טוען המבקש כי הוא מוכן לעבור בדיקת פוליגרף, ולמעשה הוא עותר להצגתה של ראיה חדשה כמשמעותה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט. לעניין זה נקבע לא אחת כי הראיה חייבת להיות בעל משקל סגולי כזה שעם הצטרפותה לראיות האחרות שהוגשו, היא עשויה להביא לשינוי תוצאתו של המשפט (ראו והשוו מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005)) בדיקת הפוליגרף המוצעת אינה ראיה מסוג זה, הואיל ומדובר באמצעי חקירה שאינו קביל כראייה (מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357, 365 (1999)), ובלשונו של כב' השופט א' מצא במ"ח 5453/91 יהלום נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 85, 88 (1992): "בממצאיה של בדיקת פוליגרף אין משום ראיה כלל; וממילא אין בהם משום ראיה חדשה, שקיומה עשוי להישקל כמצדיק את קיומו של משפט חוזר".

נוכח האמור, הבקשה נדחית.