מ"ח 9564/01 זריקי אברהים נ. מדינת ישראל

1.אלו הן שתי בקשות למשפט חוזר. האחת

עניינה הרשעת המבקש מיום 17.10.99 בתיק תעבורה ת' 5650/99, שאוחד עם תיק 5651/99 (להלן: "הבקשה הראשונה). השניה , עניינה הרשעת המבקש מיום 27.12.99, בתיק תעבורה ת' 7008/99 שאוחד עם תיק תעבורה ת' 7009/99 (להלן: "הבקשה השנייה").

רקע עובדתי

2.בתאריך 21.10.96 נמצא המבקש נוהג ברכב מבלי שהחזיק ברשיון נהיגה בר-תוקף, ומשלא התייצב במהלך הארכה שניתנה לו לצורך הצגתו של הרשיון בתחנת משטרה, הוא נדון בתאריך 18.2.99, בהעדרו, לקנס ופסילה בפועל (תיק ת' 2641/97 של בית משפט לתעבורה בנצרת).

בתאריך 13.8.97 נחקר המבקש במשטרת ישראל והואשם בנהיגה בתקופת פסילה, כשהאסמכתא אשר הוצגה בפניו היא: "תיק בית משפט נצרת מספר 71564419, מתאריך 18.2.97..." (בלשון ההודעה אשר נגבתה מהמבקש). כאן המקום להקדים ולהבהיר, שאף כי המספר אשר נרשם בהודעה (71564419) אינו מספרו של תיק בית המשפט, אין ספק שפרטי האירוע שנרשמו באותה הודעה זהים לחלוטין לאלה שהיו נשוא דו"ח העבירה, אשר נרשם לו בתאריך 21.10.96, ועל כן צריך היה להניח כי המבקש ידע את מהותו של האירוע בגינו נפסל רשיונו. הראיה הטובה ביותר לכך היא העובדה, שהמבקש לא הוסיף לחקור ולדרוש בעניין זה עד שנתפס מבצע עבירה נוספת בתאריך 17.10.99. הפעם הוא נחשד בכך שלא אפשר להולכי רגל להשלים חצייתם במעבר חצייה. בגין כך נרשם לו דו"ח עבירה, ודו"ח נוסף נרשם לו על נהיגה בזמן פסילה. בו ביום הובא המבקש לדין בבית משפט לתעבורה בנצרת, ולצורך זה נפתחו שני תיקים 5650/99 ו5651/99-. בדבריו בפני בית המשפט טען המבקש כי דבר הפסילה נודע לו בחודש מאי 1999 , ובעקבות הרשעתו הוא נדון לקנס, מאסר על תנאי, ופסילה ל3- שנים.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם טען המבקש, כי הודאתו בבית המשפט לתעבורה נבעה מלחץ שהופעל עליו בעקבות הבאתו למשפט מהיר. המבקש הוסיף וטען, כי למעשה לא היה בתקופת פסילה, הואיל ואם כוונת המדינה היא לפסילה שהושתה עליו בתיק 2641/97, הרי שדבר פסילה זו לא הובא מעולם לידיעתו. בתאריך 8.3.2000 החליט בית המשפט המחוזי להותיר את פסק הדין המרשיע על כנו, לאחר שמצא כי ההרשעה התבססה על הודאתו ללא סייג של המבקש בעובדות אשר יוחסו לו.

ביום 26.12.99, וכחודשים לאחר הרשעתו בתיק תעבורה 5650/99, נמצא המבקש כשהוא נוהג פעם נוספת בזמן פסילה, והפעם הפסילה היא זו שהוטלה עליו בתיק 5650/99. ביום 27.12.99 הודה המבקש, במסגרת הסכם טיעון, באישומים נגדו, ובעקבות כך נגזרו לו קנס, פסילה בפועל של רשיון הנהיגה למשך 3 שנים, ובית המשפט הורה על הארכת תוקפו של המאסר על תנאי שהוטל בתיק 5650/99, לשנתיים נוספות.

בתאריך 13.2.00 פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו בת' 2641/97, וחרף השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, החליט בית המשפט להיעתר לו. בדיון המחודש חזר המבקש והודה, שבתאריך 21.10.96 הוא נהג ללא רישיון בר-תוקף, אך לנוכח הודעת המדינה לפיה העבירה בוצעה בטרם חלפו 6 חודשים מאז פג תוקפו של הרשיון, החליט בית המשפט להסתפק בגזירתו של קנס בלבד.

הבקשות למשפט חוזר

3.שתי הבקשות העומדות בפני לקיומו של משפט חוזר, עניינן, כאמור, בהרשעת המבקש הן בתיק 5650/99 שאוחד עם תיק 5651/99, והן בתיק 7008/99 שאוחד עם תיק 7009/99. טענותיו של המבקש מושתתות על שלושה: ראשית , קיומו של פגם בהליך של שיפוט מהיר, עקב כך שנשלל ממנו ייצוג משפטי, והופעל עליו לחץ להגיע להסדר טעון במסגרתו הודה בעבירות שלא ביצע. שנית , קיומן של ראיות חדשות, מהן עולה כי המבקש לא ידע בעת מתן פסק הדין נשוא בקשתו הראשונה, על עונש הפסילה שהוטל עליו בתיק 2641/97. בעניין זה כוונת המבקש לאותה הודעה שנרשמה מפיו בתאריך 13.8.97 במהלך חקירתו במשטרת ישראל, וממנה עולה כי הוצג בפניו מספר תיק שונה מזה שבו נפסל בפועל (2641/97). כמו כן הצביע המבקש על אישור משרד התחבורה, לפיו רשיונו חודש בחודש נובמבר 97, דבר שלטענתו מאשש את גרסתו כי לא ידע על הפסילה. שלישית , המבקש טען, כי מאחר והפסילה משנת 1997 בוטלה עם ביטולו של פסק הדין בתיק 2641/97, הרי שנשמטה הקרקע מתחת להרשעתו בתיק ת' 5650/99, דבר המחייב לבטל גם את הרשעתו בתיקים 7009/99 ו7008/99-.

חוות דעתו של היועץ המשפטי

4.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעתו אשר הוגשה בהתאם לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לבקשה. על פי השקפתו, הטעמים לבקשה אינם מגלים עילה לקיומו של משפט חוזר. באשר לנסיבות הודאת המבקש במסגרת עסקת הטיעון, טען היועץ המשפטי, כי מדובר בטענת ערעור מובהקת, שאין לה מקום בבקשה למשפט חוזר. מעבר לכך נטען, כי המבקש העלה טענתו זו בערעור, וטענה זו נדחתה לגופה. באשר לגרסת המבקש לפיה לא ידע על הפסילה, השיב היועץ המשפטי, כי בטענה זו אין ממש, הואיל וגם היא הועלתה בפני שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש, ונדחתה. עוד נטען, כי בעת חקירתו של המבקש במשטרה, אמנם לא הוזכר מספר תיק בית המשפט בו נפסל מלהחזיק ברשיון, אך לעומת זאת נמסר לו מספרו של דו"ח העבירה, תאריך פסק הדין, ואורך תקופת הפסילה, ודי היה בפרטים אלה על מנת להביא את דבר קיומה של הפסילה לידיעת המבקש, בהנחה שלא היתה ידועה לו קודם. חרף כל אלה בחר המבקש להתעלם מקיומה של הפסילה. באשר לחידוש רשיון הנהיגה של המבקש על ידי רשות הרישוי, נטען בחוות הדעת, כי אין בחידוש הרשיון, שנראה כי מקורו בטעות, על מנת להראות כי המבקש לא ידע על הפסילה, ומכל מקום המבקש נתפס מבצע עבירה נוספת בטרם חודש רשיונו.

באשר לטענה בדבר ביטול הפסילה בדיעבד, טען היועץ המשפטי, כי אין בביטול זה כדי להצדיק את קיומו של משפט חוזר, הואיל ובעת הרשעתו הנוספת של המבקש עונש הפסילה היה בתוקף, שהרי הוא בוטל רק במהלך שנת 2000.

דיון

5.לאחר עיון בבקשות למשפט חוזר ובחוות דעתו של היועץ המשפטי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: "החוק"), הקובע:

"1. (א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3)

אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4)

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

כבר נפסק, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונותרו הליכי ביקורת על מעשי ידיה הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר התקיימותן של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הינו החריג לכלל ולא הכלל עצמו (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

6.בענייננו, כיוון המשיב לשתי עילות לקיומו של משפט חוזר, האחת, עניינה גילוי ראיות חדשות שעשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, ו השניה , קיומו של חשש ממשי לעיוות דין. דא עקא, שכאמור, אין בטענות המבקש כל ממש.

"הראיות הנוספות" עליהן הצביע המבקש הן שתיים: הודעתו במשטרה מיום 13.8.97, שבמהלכו לא הוצג לו מספרו הנכון של תיק בית המשפט לתעבורה, בו נגזר עונש הפסילה. הענין האחר הוא העובדה שמשרד הרישוי חידש את רשיון הנהיגה של המבקש בחודש נובמבר 1997, ומכאן לומד המבקש שגם באותו משרד לא היה ידוע דבר הפסילה המיוחסת לו.

ראיות אלו אינן יכולות להוות עילה למשפט חוזר, ובראש ובראשונה משום שהמבקש הודה במסגרת הסכם טיעון בכך שהוא ידע שעומדת נגדו פסילה . יותר מכך, דו"ח העבירה מתאריך 21.10.96 נמסר לידיו, ולפיכך הוא ידע את מהות האישום ומועד המשפט. אך הוא בחר שלא להתייצב בתחנת משטרה על מנת להציג רשיון בר-תוקף (ובדיעבד התברר שגם לא היה יכול לעשות זאת, כי תוקף רשיונו פג). ולא פחות חשובה היא העובדה שהוא לא הטריח את עצמו למשפטו. בשתי עובדות אלו אין כמובן די על מנת לבסס את הטענה כי ידע על הפסילה בתיק 2641/97, אולם על פסילה זו נודע לו בעת שנחקר בחודש אוגוסט 1997. לעניין זה כבר הבהרתי כי בידי המבקש היו פרטים רבים כדי להבין שההודעה שנרשמה מפיו בתאריך 13.8.97, עוסקת באותו הליך שנפתח בעקבות רישום הדו"ח מיום 21.10.96, והעובדה שכבר אז לא נקט בצעדים לביטול פסק הדין מלמדת, שהוא נמנע מכך לא משום שלא ידע על הפסילה, אלא מאחר ולא היתה בפיו הגנה ראויה.

באשר לטענה בדבר קיומו של חשש ממשי לעיוות דין, הרי שגם טענה זו דינה להידחות. בסוגיה של העדר ייצוג משפטי הרי כבר נפסק, כי העדרו של ייצוג או כשל בייצוג המשפטי, אין בו לבדו להביא לקיומו של משפט חוזר, ועל המבקש להראות כי אי-הייצוג מהווה בסיס לחשש ממשי בדבר קיומו של עיוות דין, וכן עליו להראות, שייצוגו היה מקים פוטנציאל ממשי לשינוי הכרעת דינו (ראה מ"ח 448/02, עמיאל ציון נגד מדינת ישראל , (טרם פורסם; וכן מ"ח 7929/96 הנ"ל עמ' 568 ואילך). בדרישות אלה לא עמד המבקש.

הטענה המרכזית עליה נסמכת הבקשה הנוכחית היא איפוא, כיצד אמורה להשפיע עובדת ביטול פסק הדין בתיק 2461/97 (ועמה עונש הפסילה), על הרשעתו של המבקש בתיק 5650/99, ובעקבות כך גם על הרשעתו בתיק 7008/99. הכלל הוא שפסק דין אשר ניתן בסמכות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הינו פסק דין תקף, והוא שריר וקיים עד שיבוטל, אם בכלל, על ידי הערכאה המוסמכת, אם במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, או במסגרת ערעור. בעל דין הסבור כי נפלה טעות בפסק דין מסוג זה, אינו יכול להתעלם ממנו ולראות בו הליך בטל מעיקרו, והדרך האחת הפתוחה בפניו היא לנסות לתקוף אותו בדרכים הקבועות בחוק (ע"א 280/73, פלאימפורט בע"מ ציבה-גיגי לטד , פד"י כט(1) 597, 601; ע"א 422/77, בן ארי נ' שפירא , פ"ד לב(2) עמ' 309, 313; רע"פ 2413/99, גיספן נ' התובע הצבאי הראשי , פד"י נה(4), 673; רע"פ 4398/99, הראל נ' מדינת ישראל , פד"י נד(3), 637).

באשר לענייננו, אין חולק כי פסק הדין בתיק 2641/97, ניתן בסמכות, והוא עמד בתוקפו עד לרגע ביטולו ביום 10.7.00, ביטול שהיה לפנים משורת הדין, ונועד "לאפשר לנאשם לטעון את טענותיו ולהוכיח את חפותו" (כלשון בית משפט השלום). משכך, ביטול פסק הדין אינו יכול להשליך על העבר, ופועלו היה מתאריך 10.7.00 ואילך. מכאן התוצאה, שכאשר המבקש, שידע על הפסילה נשוא תיק 2641/97, התעלם ממנה, לא ציית לה, והמשיך לנהוג עד שנתפס והורשע בת' 5650/99, אינו יכול למצוא את תרופתו בביטול גזר הדין מתאריך 18.2.97 בתיק 2641/97. מקל וחומר שהוא אינו יכול להיוושע בדרך זו משנמצא מפר את הצו בדבר הפסילה פעם נוספת, הפרה בה עוסק תיק ת' 7008/99.

לנוכח כל האמור, דינן של הבקשות לקיומו של משפט חוזר, להידחות, וכך אני מורה.