ע"א 10329/07 אילן קשתי נ. לוי פייגין

1.

לפניי בקשה מטעם המשיבים 1 ו-2 למימוש ערובה בגובה 30,000 ש"ח שהופקדה על ידי המערער, בהתאם להחלטתי מתאריך 22.3.2009. הערובה הופקדה כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתאריך 17.9.2007 (כב' השופט ב' ארבל ) (להלן: פסק הדין ).

להלן יוצגו הנתונים הרלבנטיים למכלול שבפני.

2.

בתאריך 17.9.2007 ניתן

בבית המשפט המחוזי בנצרת פסק הדין, שבגדרו נקבע כי זכות החכירה של הוריו המנוחים של המערער בחלקות שבתחום מושב תל-עדשים – תימחק מפנקסי המקרקעין. כן נקבע כי המערער ישא בהוצאותיהם של המשיבים.

על פסק הדין הוגש, בתאריך 4.12.2007, ערעור לבית משפט זה (ע"א 10328/07). בתאריך 9.12.2007 נקבע כי על המערער להפקיד ערבון בגובה 30,000 ש"ח, על מנת להבטיח את הוצאות המשיבים בערעור. המערער הגיש בקשה להפחתת גובה הערבון, שנדחתה בתאריך 13.2.2008 (החלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) ג' לוין ). בתאריך 17.3.2008 הוארך המועד להפקדה, עד לתאריך 1.5.2008 (החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) י' מרזל ). לבסוף, הופקד הערבון, בתאריך 28.4.2008 (להלן: הערבון בהליך הראשי ).

3.

ביני לביני הוגשה מטעם המערער בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קיבל את הבקשה, התנה אותה בתשלום מלוא ההוצאות שהושתו על המערער, בתוך 30 ימים. המערער השיג על ההתניה האמורה והגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע, זו הפעם לבית משפט זה, והיא הועברה אלי ונידונה על ידי. בהחלטה מפורטת מתאריך 22.3.2009, ביטלתי את ההתניה הנ"ל , אך קבעתי כי

ביצוע פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא – יעוכב, בכפוף להפקדת סכום של 30,000 ש"ח (בין אם במזומן, או בערבות בנקאית), וזאת "להבטחת נזקי המשיבים ביחד או לחוד כתוצאה מעיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין עליו הוריתי – למקרה שהערעור יידחה" (להלן: הערובה בהליך עיכוב הביצוע ).

4.

בתאריך 3.2.2010 נדחה הערעור שהגיש המערער בהליך העיקרי (ראו פסק הדין ב-ע"א 10328/07, מפי כב' השופטים: א' גרוניס , א' חיות ו- נ' הנדל ) (להלן: פסק הדין בערעור ). במסגרת פסק הדין בערעור גם חויב המערער לשאת בתשלום שכר טרחתם של עורכי דינם של המשיבים – בסך של 20,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים – ובסך הכל: 60,000 ש"ח.

בעקבות פסק הדין בערעור חולט, בתאריך 1.3.2010, הערבון שהופקד להבטחת ההוצאות בהליך הראשי (החלטת כב' הרשם ג' שני ), וחולק למשיבים בצורה שווה, כך שכל משיב קיבל לידיו 10,316 ש"ח. סכום זה כלל, ככל הנראה, 10,000 ש"ח לכל משיב, שמקורם בסכום הערבון המקורי, ו-316 ש"ח, שהתקבלו כתוצאה מצירוף הפרשי הצמדה לסכום המקורי (בהתאמה).

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה המשיב 1 מבקש כי בנוסף לחילוט הערבון שהופקד לצורך הבטחת ההוצאות בהליך הראשי, תחולט גם הערובה שהופקדה כתנאי לעיכוב הביצוע של פסק הדין. מסקנה זו מתבקשת, לשיטתו, מהחלטתי מתאריך 22.3.2009. המשיב 2 מצטרף לבקשתו של המשיב 1, וטוען כי חילוט הערובה בהליך עיכוב הביצוע הוא האמצעי היחיד שעשוי להבטיח את תשלום שכר טרחת עורך הדין שבו חויב המערער, כאמור לעיל, שכן אין לו נכסים נוספים בישראל. עוד מבקש המשיב 2 כי יובהר (לגזברות בית המשפט), שבגדרי תשלום הערבון שחולט על פי החלטתו של כב' הרשם, אכן ראוי היה להעביר למשיבים גם את הפרשי ההצמדה שנצברו (אשר עומדים במקרה שלפנינו, לטענתו, על 316 ש"ח לכל משיב).

6.

לאחר שעיינתי בטענות המשיבים 1 ו-2, הגעתי למסקנה כי דין בקשתם, כפי שהוגשה – להידחות . עתה אפרט את הטעמים להחלטתי.

7.

ערבות בנקאית, כדוגמת זו שהוטלה על ידי בגדרי הליך עיכוב הביצוע, בהתאם לתקנה 469 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), עשויה לשמש הן כערבות והן כערבון (השוו: רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ , פ"ד נז(3) 727, 733 (2003) (להלן: עניין גדנסקי ); רע"א 9308/08

אלול נ' רביב (לא פורסם, 21.4.2009) (להלן: עניין אלול )). עם זאת, במקרה שלפניי – אין צורך להידרש להבחנה שבין מימוש ערבות (שמופקדת בהתאם לתקנה 364(א) לתקנות) לבין חילוט ערבון (שמופקד בהתאם לתקנה 364(ב) לתקנות ונעשה בהתאם לתקנה 371 לתקנות), שכן שאלה זו לא משליכה על התוצאה לענייננו (והשוו: עניין גדנסקי , בעמוד 733). מאידך גיסא, הכלל שהוא בהחלט רלבנטי לסוגיה העולה בבקשות – קובע כי על מנת להיפרע מערובה שניתנה להבטחת נזקים כתוצאה ממתן סעד זמני, בין אם מדובר בערבות או בערבון – יש להראות, בין השאר, כי קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למבקש להיפרע מן הערובה, ובין מתן הסעד הזמני שפקע (עיינו והשוו: תקנה 371(א) לתקנות (בנוגע לחילוט ערבון) ; תקנה 371(ב) לתקנות (בנוגע למימוש ערבות) ; ראו: עניין אלול , בפיסקה 9).

8.

כאן

לא הצליחו המשיבים להצביע על קשר מעין זה שנדרש, כמובהר בפיסקה 7 שלעיל. כאמור, הערובה בהליך עיכוב הביצוע נועדה להבטיח את נזקיהם של המשיבים, ככל שלאלה יש נגיעה לעיכוב הביצוע עצמו . פשיטא, כי הוצאות (כמשמען בתקנה 511 לתקנות) שנפסקו במסגרת הערעור אינן יכולות להיחשב כנזק במובן זה, שכן אין זיקה ישירה בינן ובין עיכוב הביצוע כשלעצמו. את סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבים ניתן לגבות איפוא על דרך של הליכי הוצאה לפועל, ואכן, הדברים ידועים למבקשים פה, שכן נפתח כבר כנגד המערער הליך שכזה בגין הוצאות המשפט שנפסקו כנגדו בבית המשפט הנכבד קמא.

9.

באשר לבקשת המשיב 2, הנוגעת לשאלת ההצמדה, אציין בתמצית הקיצור, כי לא הונחה בפניי תשתית עובדתית ראויה, אשר תראה כי אמנם קיימת בנוגע לסכום שנזכר לעיל מחלוקת עם גזברות בתי המשפט (בסך 316 ש"ח לכל משיב), או כי הבקשה שבפני היא האכסניה המשפטית הנכונה, שבה אמורה להיות מטופלת מחלוקת שכזו, ככל שנוצרה כזו. משכך אינני יכול לדון בטענה שהועלתה בהקשרים אלה.

10.

נוכח כל האמור לעיל – דין בקשת המשיבים 1 ו-2, במתכונת בה הוגשה, להידחות. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות בהליך זה.