ע"א 10347/07 יעקב איבגי נ. מנהל מס שבח מקרקעין איזור מרכז

ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין ) שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) דחתה ערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב, מנהל מס שבח מקרקעין, שלא לפטור אותם מתשלום מס שבח. בבקשה שבפניי עותרים המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישו עליו.

1.

המנוח דוד אבגי (להלן: המנוח ), העביר ביום 7.1.2004 לארבעת ילדיו - המערערים - ללא תמורה את זכויותיו בדירת המגורים שלו ושל אשתו בבת ים (להלן בהתאמה: הדירה ו- ההעברה ). ההעברה דווחה למשיב והוא פטר את הצדדים מתשלום מס בגינה בהתאם להוראת סעיף 62(א) לחוק מיסוי מקרקעין הקובעת כי מכירת זכות במקרקעין ללא תמורה מיחיד לקרובו פטורה ממס. לאחר ההעברה ולאחר מותו של המנוח, ביום 23.12.2004, המשיכה אמם של המערערים להתגורר בדירה, עד שנמכרה על ידי המערערים ביום 3.2.2006 (להלן: המכירה ). תמורת הדירה בסך של 192,000 דולר ארה"ב הועברה על ידי המערערים לידי אמם וביום 21.3.2006 הם רכשו עבורה דירה אחרת שנרשמה על שמה.

המשיב הטיל על המערערים מס שבח בגין המכירה בהתאם להוראת סעיף 49ו(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין המורה כי דירת מגורים שהמוכר קיבל במתנה מהורהו ואשר לא שימשה דרך קבע למגוריו במשך שלוש שנים מיום שנעשה בעלה, אינה מזכה אותו בפטור ממס בגין מכירתה. בהשגה מיום 16.8.2006 טענו המערערים כי אין להטיל עליהם מס זה שכן מבחינה מעשית ההעברה לא היתה בבחינת מתנה שנתן להם המנוח וכי כוונת הצדדים היתה שהדירה תהא בבעלות האם והיא הועברה על שם המערערים רק כדי להגן עליה מפני נושים של המנוח שנקלע לקשיים כלכליים. לפיכך טענו המערערים כי הדירה היתה למעשה דירת מגורים מזכה של הוריהם ומשכך עומד להם פטור ממס בגין מכירתה. ביום 17.1.2007 דחה המשיב את ההשגה בקובעו כי לא ניתן להתעלם מן ההעברה למערערים וכי ביטול עסקת מתנה מותנה בפעולה מצד נותן המתנה ואילו בעניינו נותן המתנה נפטר והדירה נמכרה על ידי המערערים, מקבלי המתנה. עוד קבע המשיב כי לא ניתן לשנות מן התנאים שנקבעו בחוק לצורך מתן הפטור ממס שבח.

2.

ביום 25.2.2007 הגישו המערערים ערר על החלטת המשיב שנדחה על ידי ועדת הערר ביום 21.10.2007. ועדת הערר קבעה כי לא הוצגו בפניהם כל נסיבות היכולות להצביע על כך שההעברה היתה פיקטיבית ובלתי לגיטימית, וכי העובדה שאמם של המערערים המשיכה להתגורר בדירה אין בה כדי להצביע על כך שלא ניתנה במתנה מן המנוח למערערים. ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי ההעברה מילאה אחר כל התנאים לקיומה של מתנה לפי חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה ), וכי יש ליתן משקל לכך שהמשיב פטר את הצדדים מתשלום מס בהתחשב בכך שהיתה זו מתנה מהמנוח לילדיו. ועדת הערר הוסיפה וקבעה עוד כי בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק המתנה המתחייב ליתן מתנה יכול לחזור בו מהתחייבותו כל עוד מקבלה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, אך לאחר שנותן ההתחייבות נפטר הופכת התחייבותו לסופית ועל אחת כמה וכמה לאחר שהמתנה ניתנה בפועל. עוד קבעה ועדת הערר כי היות והמערערים לא התגוררו בדירה היה עליהם להמתין תקופת צינון של שלוש שנים טרם מכירתה על מנת לזכות בפטור ממס בהתאם לסעיף 49ו(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, וכיוון שהם מכרו את הדירה בחלוף כשנתיים לאחר ההעברה הם אינם זכאים לפטור.

3.

בערעור שהוגש לבית משפט זה שבים המערערים וטוענים כי אין לראות בהעברה משום מתנה שנתן להם אביהם המנוח בהדגישם כי הם לא נהנו מהעברת הדירה על שמם וגם לאחר המכירה הושבה כל תמורת הדירה לאמם. לטענתם הדירה הועברה למעשה בנאמנות על שמם עבור הוריהם ובנסיבות אלה לא מתקיים הרציונל האנטי תכנוני המונח ביסוד סעיף 49ו לחוק מיסוי מקרקעין ויש לראות את האם כמוכרת הדירה ולזכות אותה בפטור בהתאם להוראת סעיף 49ב לחוק. המערערים מוסיפים כי יש ליתן משקל למצבם הבריאותי (אחד מהם חירש אילם ואחד מהם סובל מליקוי שמיעה קשה) וכן למצבם הכלכלי אשר אינו מאפשר להם לעמוד בתשלום מס בסכום שהוטל עליהם.

4.

ביום 26.6.2008 הגישו המערערים לועדת הערר בקשה לעיכוב פסק הדין בה ציינו כי לאחר מתן פסק הדין הגישו לרשויות המס בקשה להארכת מועד להגשת הודעה על נאמנות. כן ציינו כי ננקטים נגדם הליכי גבייה והדבר משבש את חייהם. ביום 7.9.2008 דחתה ועדת הערר את הבקשה בקובעה כי לא מצאה הצדקה לעיכוב ביצועו של פסק הדין ומכאן הבקשה שבפניי, שהוגשה ביום 22.2.2009, לעיכוב ביצוע פסק דינה של ועדת הערר. בבקשתם מציינים המערערים כי סיכויי הערעור שהגישו טובים, בהדגישם כי ועדת הערר לא נתנה דעתה לנסיבותיו של המקרה דנן ולתוצאה הקשה מבחינתם הנובעת מפסק הדין. עוד מציינים המערערים כי הדיון בערעור נדחה מטעמי בית המשפט ליום 1.9.2009, סיכומי המשיב טרם הוגשו וכי בתקופה שחלפה מאז נדחה הערר שהגישו צבר החוב ריבית גבוהה והמשיב פועל במרץ לגבייתו, ובמסגרת זו אף הוטלו עיקולים על משכורתם ועל כספים שבבעלותם, כולל "סל התקשורת" שמקבל המשיב 1 (חירש אילם) ממשרד הרווחה, והם חיים בפחד מתמיד. עוד טוענים המערערים כי טרם ניתנה כל החלטה בבקשה שהגישו להארכת מועד להגשת הצהרת נאמנות. בנסיבות אלה ובהתחשב במצבם האישי הקשה מבקשים המערערים כי תינתן להם הזדמנות להשמיע את ערעורם מבלי שימשכו פעולות גבייה נגדם עד להכרעה בערעור.

5.

המשיב מצידו מתנגד לבקשה וטוען כי המערערים לא הוכיחו שמתקיימים בעניינם התנאים לעיכוב ביצוע פסק הדין ובודאי כאשר מדובר בפסק דין כספי. המשיב טוען בהקשר זה כי המערערים לא הוכיחו שייגרם להם נזק חמור ובלתי הפיך שכן טענותיהם המשתמעות בדבר קשיים כלכליים לא נתמכו בתצהיר או בראיה אובייקטיבית אחרת. עוד מדגיש המשיב כי עצם ההכבדה על המתקשה לפרוע חובו אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לעיכוב ביצוע פסק דין, וכי אם יזכו המערערים בערעור תוכל המדינה להחזיר להם את הסכום ששילמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וגם מטעם זה לא יהיה כל קושי להשיב את המצב לקדמותו. המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר שכן המערערים מכרו את הדירה בחלוף שנתיים ממועד ההעברה, ולא המתינו "תקופת צינון" של שלוש השנים כקבוע בחוק לצורך מתן הפטור. לפיכך בדין נקבע כי הם אינם זכאים לפטור ממס שבח. עוד מציין המשיב כי המערער 1 ממילא לא היה זכאי לפטור ממס שבח שכן הוא מכר דירת מגורים אחרת כשנתיים קודם למכירת הדירה נשוא הערעור. המשיב מדגיש כי טענות המערערים כלליות ואין בפיהם טענה משפטית מדוע סעיף 49ו(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין אינו חל בעניינם.

6.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב ביצועם של פסק דין או החלטה ועל המבקש עיכוב ביצוע לשכנע כי לערעור סיכויים טובים וכי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו ע"א 8777/07 עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה , פסקה 4 (לא פורסם, 29.4.2008)). כמו כן, יטה בית המשפט שלא לעכב פסק דין כספי שכן תשלום כסף אינו יוצר, ככלל, נזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו, להוציא מקרים בהם יש בידי המבקש לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעור (ראו בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מג (2) 172, 174 (1989)). בענייננו טוענים המערערים כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין נוכח מצבם האישי והכלכלי הקשה. טענה זו אינה מקימה בדרך כלל עילה לעיכוב ביצועו של פסק דין, כפי שציין המשיב בצדק, וגם אם לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המערער ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמערער יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו (ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ע"א 3782/06 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ נ' מנהל מס שבח, חיפה , פסקה 8 (לא פורסם, 4.9.2006) (להלן: עניין בונה הצפון )). בענייננו לא הציגו המערערים תשתית עובדתית מספקת ומפורטת לטענותיהם בדבר נזקים שייגרמו להם כתוצאה ממימוש מיידי של פסק הדין והטענות הכלליות שהעלו לא נתמכו בתצהיר. לכך יש להוסיף כי מאזן הנוחות נוטה לעבר קיומו של פסק הדין גם מן הטעם שהמשיב היא המדינה וברי כי יהא בידה להשיב את הסכומים שייגבו על ידה אם המערערים יזכו בערעורם (ראו: ע"א 5192/06 וינברג ואח' נ' מנהל מס שבח, מחוז תל-אביב , פסקה 6 (לא פורסם, 1.8.2007); עניין בונה הצפון , פסקה 7)). די בטעמים שמניתי לעיל כדי לדחות את בקשת המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין אף בלא צורך להוסיף ולבחון את סיכויי הערעור, אם כי אעיר, בזהירות המתבקשת, שעל פני הדברים אין הם נראים גבוהים.

אשר על כן הבקשה נדחית ו בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

בשולי ההחלטה אבקש להעיר עם זאת כי ניתן לצפות מהמשיב כי יצמצם בשלב זה ולפנים משורת הדין את הליכי הגבייה וימקדם בסכום החוב המשוערך (בלא ריבית וקנסות), ככל שהדבר נוגע למערערים הסובלים ממום בשמיעה ובדיבור.