ע"א 6042/14אחמד נעימה נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה שהוגדרה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.9.2012 (ע"מ 10710-01-10, סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג ) .

2.

המבקש הוא בעל עסק למסחר במתכות. בעקבות ביקורת שערכה רשות המסים (להלן: הרשות ) בעסק, היא גילתה כי בשנים 2005-2004 הוא ניכה מס תשומות בגין חשבוניות פיקטיביות בסך של 3,430,581 שקל. בעקבות זאת, הוציאה הרשות למשיב שומה לפי מיטב השפיטה וחייבה אותו בתשלום מס בסכום האמור בתוספת ריבית והצמדה. המבקש הגיש השגה על שומה זו, והשגתו נדחתה. בעקבות כך, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה בהשגה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה השומה לפי מיטב השפיטה הוצאה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ואת הטענה לפיה הרשות פעלה בשיהוי, וכן קבע כי המבקש אכן ניכה תשומות שלא כדין.

3.

ביום 9.9.2014 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שבפני. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי סיכויי הערעור הם גבוהים במיוחד וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בשים לב לכך שהחיוב הכספי שהושת עליו הוא עצום כך שאם יידרש לשאת בו באופן מידי יוביל הדבר לקריסתו הכלכלית. לעומת זאת, כך נטען, בעבור המשיבה, היא המדינה, מדובר בסכום זניח. המבקש טוען בהקשר זה כי אם ישלם את הסכום האמור כעת, לא יוכל להשיב את הגלגל לאחור אם יתקבל ערעורו.

4.

המדינה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע, וגורסת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה מאחר שלמבקש לא יהיה כל קושי להיפרע ממנה אם יתקבל ערעורו וכן משום שהמבקש לא הוכיח כי אכן ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. המדינה מוסיפה וטוענת כי סיכויי הערעור הם קלושים, שכן הערעור מבוסס בעיקרו על ניסיון לתקוף קביעות עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי, קביעות שבהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דינה להידחות. ראשית אציין כי במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה ערעורו של המבקש, קרי חיובו במס אינו נובע מפסק הדין, ולכן המבקש אינו יכול להיוושע מעיכוב ביצועו של פסק הדין. למעשה, אפוא, המבקש עותר לסעד זמני לתקופת הערעור בגדרו יעוכב חיובו בתשלום המס. שנית, לגופם של דברים, כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בעצם הגשת הערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין או מתן סעד זמני לתקופת הערעור (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הכרעה בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, כלל ידוע הוא כי חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים. קל וחומר שאלה הם פני הדברים כאשר המשיבה היא המדינה, כמו בענייננו, כך שאין כל חשש כי לא תשיב למבקש את כספו אם יתקבל ערעורו (ראו למשל: ע"א 10347/07 איבגי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, איזור מרכז , פסקה 6 (1.4.2009)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם חריגים.

6.

כאמור, בפני המבקש עומד רף גבוה שעל פניו הוא צריך לחלוף כדי להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. חרף זאת, הוא הסתפק בהגשת תצהיר סתמי מטעמו שבו טען כי אם לא יעוכב חיובו בתשלום המס ייגרם לו נזק בלתי הפיך – מבלי להסביר מהו נזק זה, מהם הנכסים שעומדים לרשותו, מהן הכנסותיו וכיוצא בכך. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, ולכן איני נדרשת להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור שהגיש.

7.

בשולי הדברים, אציין כי כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 5.9.2012, אך המבקש ערער עליו רק ביום 9.9.2014, וזאת בטענה כי פסק הדין הומצא לו ביום 31.8.2014. המדינה לא טענה לעניין זה ולכן לא אקבע לגביו מסמרות. עם זאת, ברי כי טענת המבקש, אשר היה מיוצג בפני בית המשפט המחוזי והוא מיוצג גם כעת בידי אותו בא-כוח לפיה במשך כשנתיים כלל לא ידע שניתן פסק דין בהליך שאותו יזם ונסב על למעלה משלושה מיליון שקלים, היא מתמיהה וזאת בלשון המעטה.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 7,000 שקל.