ע"א 1050/10 חברה ישראלית למכפלות (תעשיה) 1951 בע"מ נ. בטחונית תעשיות זכו

לפני בקשה לסעד זמני, במסגרת ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל) מיום 24.12.09. במסגרת הבקשה מתבקש לעכב את פועלו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, ובכלל זה את הקפאת ההשבה של הסך של 200,000 ₪ ששולמו על ידי המשיבה למבקשת כחלק מתמורה חוזית, עד להכרעה בערעור (להלן – כספי התמורה ).

1.

בין הצדדים נכרת חוזה, לפיו המבקשת תמכור נכס מקרקעין למשיבה. תמורת המכר החוזית הועמדה על 2 מליון ₪, ומתוכם הפקידה המשיבה סך 200,000 ₪ בידי ב"כ המבקשת. יתרת התמורה לא שולמה. המבקשת נתנה למשיבה מספר אורכות להשלמת תשלום התמורה. במהלך תקופה זו, התקיימו מגעים בין הצדדים ובין בנק מסחרי, במטרה להגיע להסדר לפיו המקרקעין ימושכנו לטובת הבנק, והבנק, מצדו, יעמיד לרשות המשיבה הלוואה לתשלום יתרת התמורה למבקשת. מגעים אלה נכשלו, והאורכה האחרונה שנתנה המבקשת למשיבה לצורך התשלום חלפה.

2.

המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשה הצהרה על כך שהחוזה בין הצדדים בוטל כדין בשל הפרתו בידי המשיבה, והצהרה בדבר זכאותה לחלט את הסכום שהופקד בידי באת-כוחה כפיצוי מוסכם. התביעה התקבלה לענין עילת ביטול החוזה, אך לא לענין זכאות המבקשת לפיצוי המוסכם: בית המשפט המחוזי מצא, אמנם, כי המשיבה הפרה את החוזה, משלא השלימה את תשלום התמורה; אך נקבע, כי " משידעה המבקשת ושיתפה פעולה (לפחות בהתחלה) עם המשיבה בניסיון להשיג את המשכנתא, ואף הסכימה לדחות את התשלום עקב אי יכולתה של המשיבה לעמוד בו, נוצר בין הצדדים תנאי מכללא... לכך שהתשלום יהיה בכפוף לקבלת המשכנתא ". א י לכך קבע בית המשפט קמא, כי המשיבה "אינה נושאת באחריות המלאה או בכלל להפרת ההסכם", וכי המשיבה אינה חייבת בתשלום הפיצוי המוסכם למבקשת, ואין לחלטו מתוך סכום התמורה שהופקד בידי ב"כ המבקשת.

3.

המבקשת ערערה לבית משפט זה, וערעורה נסב, בעיקרו של דבר , כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי החוזה לא הופר, לאור תנאי מכללא המכפיף את חובת תשלום יתרת התמורה להשגת מימון בנקאי. בין השאר טוענת המבקשת, כי קביעה זו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם קביעת בית המשפט בפסק הדין כי המשיבה הפרה את החוזה, וכי על פי קביעה זו, כך נטען, מגיע למבקשת פיצוי מסוכם.

בין לבין, המשיבה נכנסה להליכי פירוק. ביום 28.12.09 מונה לחברה מפרק זמני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

4.

בבקשה טוענת המבקשת, כי בעקבות פסק הדין קמא, המשיבה, והמפרק הזמני מטעמה, דרשו ממנה להשיב את כספי התמורה המוחזקים בידה. הסעד הזמני המבוקש הוא, אפוא, כי יוּתר למבקשת להימנע, לעת עתה, ועד ההכרעה בערעור, מהשבת כספים אלה. נטען, כי סיכויי הערעור טובים, וכי השבת הכספים עלולה לגרום למבקשת נזק בלתי-הפיך, הואיל והמשיבה היא חדלת-פרעון, וגם אם הערעור יתקבל, לא ניתן יהיה לגבות ממנה את סכום פסק הדין.

5.

תגובת המשיבה לבקשה הוגשה על ידי המפרק הזמני. בתגובה נאמר, כי המפרק הזמני מונה למשיבה ביום 28.12.09, ארבעה ימים לאחר שניתן פסק הדין; לגישתו של המפרק הזמני, מאז מועד מינויו, בטל בדיעבד כל הליך שננקט נגד המשיבה לאחר מועד תחילת הליכי הפירוק – הוא יום ה-13.12.09 – ולכן בטל גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 24.12.09. לענין זה מפנה המפרק הזמני לסעיפים 265(א) ו-267 ל פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות ), אשר מורים כדלקמן:

265.

תחילתו של פירוק

(א) פירוקה של חברה בידי בית המשפט ייחשב כאילו התחיל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק...

267.

צו פירוק מעכב הליכים

משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע.

על יסוד הוראות אלה, סבור המפרק הזמני, כי אין תוקף לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי דין ערעורה של המבקשת להידחות על הסף. לגופה של הבקשה שלפני טוען המפרק הזמני, כי אין מקום למתן סעד הביניים, הואיל וסיכויי הערעור נמוכים; זאת, בעיקרו של דבר, בהסתמך על נימוקי פסק הדין קמא.

6.

כונס הנכסים הרשמי התבקש להביע עמדתו. בתגובתו נאמר, כי, שלא כעמדת המפרק הזמני, פסק הדין קמא עומד בתוקפו, וזאת משני טעמים: ראשית , מתן פסק הדין בידי בית המשפט המחוזי אינו בגדר "הליך", כמובנו בסעיף 267 לפקודת החברות, העשוי להיות מעוכב מכוחה של אותה הוראה; שנית , עיכוב ההליכים לפי סעיף 267 תחילתו " משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני ". יוצא מכך, כי עיכוב ההליכים, להבדיל מעניינים אחרים הקשורים בפירוק, אינו מיוחס בדיעבד ל"יום שבו הוגשה בקשת הפירוק", לפי סעיף 265(א) לפקודת החברות, אלא למועד מתן צו הפירוק או מינוי המפרק הזמני.

עם זאת, כונס הנכסים הרשמי הצטרף לעמדתו של המפרק הזמני, כי אין מקום לתת סעד זמני לתקופת הערעור. נטען, כי כניסתה של המשיבה לפירוק מהווה שיקול שלא לתת סעד זמני, שכן, יש לשאוף בשלב זה לשוויון בין כלל נושיה של המשיבה, אשר יתקשו כולם להיפרע ממנה את חובותיהם; לפיכך נאמר, כי רצוי שהמבקשת תעביר את הכספים שבידיה לקופת הפירוק, בהקדם. עוד נטען, כי המשך ניהול ערעור המבקשת טעון עתה אישור מבית המשפט המוסמך לענייני פירוק.

7.

לאחר עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים, זו עמדתי:

על פני הדברים, אינני מקבלת את עמדת המפרק הזמני, לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי בטל נוכח נתינתו מספר ימים לאחר הגשת בקשת הפירוק. אני נוטה לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי, לפיה המועד הקובע לענין החובה לקבל את אישור בית משפט של פירוק לנקיטת הליכים משפטיים או המשכם, בעקבות קיום הליכי פירוק חברה, הוא זה הקבוע בסעיף 267 לפקודת החברות. על פיו, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד חברה לאחר שניתן צו פירוק או שנתמנה מפרק זמני , אלא ברשות בית המשפט. זהו הסדר ספציפי לענין החלת עקרון עיכוב ההליכים, והוא אינו עומד בסתירה לעיקרון הכללי הקבוע בסעיף 265 לפקודה, שעל פיו לצורך עניינים אחרים, פירוק חברה בידי בית המשפט ייחשב כאילו החל ביום בו הוגשה בקשת הפירוק.

יוצא, אפוא, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עומד על כנו.

8.

עם זאת, על המבקשת לפנות לבית המשפט המוסמך של פירוק, ולבקש היתר לנהל את הערעור כנגד המשיבה בהליך זה. אם לא ינתן היתר, כי אז הערעור יעוכב, ועל המבקשת יהיה להעביר למפרק הזמני של המשיבה את כספי התמורה שהיא מחזיקה.

9.

אם ינתן למבקשת היתר מבית המשפט המוסמך להמשיך בערעור, כי אז יש לנהוג בדרך הבאה:

לאור הליך הפירוק בו נתונה החברה המשיבה, סיכוייה הפוטנציאליים של המבקשת לזכות בערעור ולקבל את הסך של 200,000 ₪ כפיצוי מוסכם לזכותה, לא יקנו לה זכות בלעדית על אותם כספים. במצב כזה, קרוב לודאי כי היא תיהפך נושה רגילה של המשיבה כמו שאר הנושים באותה קבוצה, והיא תזכה רק בחלק יחסי מהסכום שייפסק לזכותה, על בסיס שוויוני עם שאר הנושים בעלי אותו מעמד.

אם ערעורה של המבקשת יידחה, כי אז לא תעמוד לה כל זכות לכספי התמורה או לחלקם, ומלוא הסכום יעמוד לחלוקה בין נושיה של המשיבה.

10.

שאלה היא, בסיטואציה מיוחדת זו, מהו הסדר הביניים הראוי לכספי התמורה שבמחלוקת בהתחשב בסיכויי הערעור, וכדי להבטיח שזכותה של המבקשת, כמו גם זכותם של יתר הנושים, לא ייפגעו באופן בלתי הפיך.

11.

ראשית אומר, כי בהנחה שיינתן היתר למבקשת להמשיך ולנהל ערעור זה, נראה לי, על פני הדברים, כי סיכוייה לפסיקת פיצויים מוסכמים אינם זניחים בערעור. טענותיה בערעור ראויות להישמע, ואין לשלול אפשרות כי הן תיענינה כולן, או חלקן, בסופו של יום.

12.

אשר למאזן הנוחות, במקרה מורכב זה תתכנה מספר חלופות: החלופה האחת היא, כי הכספים יועברו כולם לקופת הפירוק ויחולקו בין הנושים השונים. פעולה מעין זו תרוקן את הערעור מתוכן, שכן משמעותה של אופציה כזו היא כי אם תזכה המבקשת בערעור, לא יהיה לה ממי לגבות את חובה הפסוק, שכן קופת החברה המשיבה תהיה ריקה (רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' טרבלסי , פ"ד נז(5) 481 (2003); עע"ם 8689/03 הממונה על מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי , פ"ד נז(6) 953, 960 (2003)).

13.

חלופה שנייה היא, כי הכספים יועברו לידי המפרק הזמני, ויוחזקו בידו בנאמנות עד להכרעה בערעור בלא חלוקתם לנושים, תוך השקעתם בתקופת הביניים בהתאם לתנאים המקובלים לענין זה (ע"א 5882/02 ניו טיים בע"מ נ'

פריצקי (16.7.02)). והיה – אם המבקשת תפסיד בערעור, יעמוד מלוא הסכום שבידי המפרק הזמני לחלוקה בין הנושים. אם תזכה בערעור – יעמוד הסכום לחלוקה בין הנושים, כאשר יש להניח כי המבקשת תימנה על הנושים הרגילים לצורך קבלת חלקה היחסי בתמורה המגיעה לה על פי חובה הפסוק.

14.

אפשרות שלישית היא, כי סכום התמורה יישאר בשלב זה בידי המבקשת, תוך הותרת המצב הקיים על כנו; מצב זה מניח כי כספי התמורה יוחזקו בנאמנות בידי ב"כ המבקשת, ויושקעו כראוי. אם הערעור יידחה, מלוא סכום התמורה, קרן ופירות, יועבר לידיו של המפרק הזמני לצורך חלוקתו בין הנושים (השוו ע"א 5071/09 בנק המזרחי נ' מחסני חשמל בע" מ (בפירוק) (לא פורסמה, 2.8.09)). אם הערעור יתקבל, יועברו כספי התמורה לידי המפרק הזמני, והמבקשת תצטרף לקבוצת הנושים לצורך קבלת חלקה היחסי בחוב הפסוק.

15.

נראה, כי בנסיבות המיוחדות של הענין, החלופה השניה היא הראויה

– קרי: העברת כספי התמורה לידיו של המפרק הזמני בנאמנות, בלא חלוקתם לנושים, וזאת עד למתן הכרעה בערעור. ההימנעות מחלוקה לנושים כפופה, ראשית, לכך שהמבקשת תפנה תוך זמן סביר לבית המשפט של פירוק, ותקבל היתר להמשיך בניהול הערעור, שאם לא כן, לא תחול מגבלה על המפרק הזמני לחלק את הכספים לנושים. אם יתקיים הערעור, והוא יידחה, כי אז תוסר המגבלה החלה על חלוקת הכספים לנושים. לעומת זאת, אם יתקבל הערעור, גם אז תוסר המגבלה, אלא שהמבקשת עצמה תהפוך גם היא נושה של המשיבה לגבי סכום החוב הפסוק, ותחלוק, ביחסיות המתחייבת עם שאר הנושים, את חלקה בפרעון חוב זה. הסדר זה עונה בדרך הטובה, מבין כלל האפשרויות, על הקושי שנוצר במסכת המורכבת של הליכי פירוק המשיבה; הוא עונה, מצד אחד, לשיקול ההגנה על אינטרס המבקשת בערעור; ומצד שני, הוא שומר על האינטרסים של הנושים האחרים בפירוק, לבל יפגע עקרון החלוקה השוויונית של נכסי החברה שבפירוק בין כלל הנושים.

16.

לאור האמור, אני קובעת כדלקמן:

הבקשה לסעד זמני שהגישה המבקשת מתקבלת באופן חלקי, במובן הבא:

(1)

כספי

התמורה בסך 200,000 ₪ יועברו מידיה של המבקשת לידי המפרק הזמני של המשיבה. המפרק הזמני יחזיק את הכספים הללו בנאמנות, ולא יצרפם בשלב זה לקופת הפירוק העומדת לחלוקה בין הנושים. רכוש הנאמנות יושקע על ידי המפרק הזמני על פי התנאים המקובלים.

(2)

המבקשת תגיש בתוך 15 יום בקשה לבית משפט של פירוק לצורך קבלת היתר להמשיך ולנהל את הערעור מטעמה. אם בקשתה תידחה, הערעור יבוטל, והנאמנות על כספי התמורה תפקע, והמפרק יהיה רשאי לצרף את הכספים לקופת הפירוק לצורך חלוקתם לנושים. אם הבקשה למתן היתר תתקבל, והערעור ינוהל וידחה, גם אז הנאמנות תפקע, וסכום התמורה יחולק בין הנושים. היה והערעור יתקבל, הנאמנות תפקע, ויש להניח כי המבקשת תהפוך נושה, וביחד עם יתר נושי הפירוק תהיה זכאית לחלקה היחסי בחוב שייפסק לזכותה.