ע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ. אלברט ושושי אוחנה

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א. טל) מיום 14.10.02, שניתן בת.א. 369/97, לפיו נתקבלה בחלקה תביעת המשיבים ונקבע כי על המבקשת, שיכון ופיתוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), לפצות את המשיבים בגין ליקוי בניה ונזקים אחרים.

2.המשיבים רכשו מהמבקשת דירות מגורים בבניין דירות הנמצא ברח' טבנקין 18 ברמת-גן. לאחר קבלת החזקה בדירות, טענו המשיבים, כי הדירות נמסרו להם באיחור ניכר ונתגלו בהן פגמים הנובעים, בין היתר, מליקויי בנייה. כן נטען כי קיים פער בין שטח הדירות בפועל לזה שהובטח למשיבים. בעקבות כך הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתו עתרו לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים בגין הנזקים הנטענים.

ההליכים המקדמיים ושמיעת העדים, התנהלו בפני כבוד השופט ע. דוויק ז"ל, אשר הלך לבית עולמו בטרם ניתן פסק הדין. לאחר פטירתו, הגישו באי כוח הצדדים סיכומים בכתב, והתיק הועבר לכבוד השופט טל על מנת שישלים את המלאכה.

בית המשפט המחוזי, החליט, כאמור, לקבל את התביעה בחלקה ככל שהיא מתייחסת לליקויי הבניה. באשר לשטח הדירות, נקבע כי היה על המבקשת להסביר למשיבים מהו שטחן של הדירות אותן רכשו, ולהבהיר להם כי השטח ברוטו המצוין בטבלת המחירים, כולל את החלק היחסי של כל דירה ברכוש המשותף. בית המשפט קבע עוד, כי הוא מאמין למשיבים שהמבקשת לא נהגה כך, והוא הוסיף וקבע כי הדירות נמסרו באיחור, ובגין כל אלה חויבה המבקשת לפצות את המשיבים.

3.על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש ערעור מטעם המבקשת, והמשיבים הגיבו בערעור שכנגד. בנוסף, הגישה המבקשת את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. ערעורה של המבקשת נסב על חיובה בגין החסר הנטען בשטחן של הדירות, וכן בגין האיחור במסירת הדירות. המבקשת טוענת כי בית משפט קמא טעה משסמך את הכרעתו על האימון שנתן בגרסת המשיבים, על אף שעדויותיהם לא נשמעו בפניו. עוד טוענת המבקשת, כי בית משפט קמא טעה משלא הסיק מחומר הראיות שהונח בפניו, כי המשיבים ידעו כי המונח "שטח ברוטו" כלל בתוכו את החלק היחסי של כל דירה ברכוש המשותף.

את בקשתה לעיכוב ביצוע סומכת המבקשת על אלו: ראשית , לטענתה קיימים סיכויים טובים לזכייתה בערעור. שנית , מטענות המשיבים במהלך ההתדיינות בפני משפט קמא עולה, כי מצבם הכספי רעוע, ומשכך, קיים חשש כי לא יוכלו להשיב למבקשת את הסכומים שישולמו אם תצלח דרכה בערעור. המבקשת הביעה נכונותה להעברת הסכום אותו חויבה לשלם, לידיו הנאמנות של ב"כ המשיבים עד להכרעה בערעור.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

4.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא שצד שזכה בערכאה הדיונית, רשאי לממש את תוצאות פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר, ואין בהגשת הערעור כדי לעכב זאת. עם זאת, יורה לעתים בית המשפט לעכב את ביצועו של פסק דין, מקום שהמבקש הראה כי סיכויו להצליח בערעור טובים, וכי קיים חשש שאם הערעור יתקבל ייגרם למערער נזק בלתי הפיך, למשל, כאשר הוא יתקשה להשיב לעצמו את אשר שילם לבעל דינו.

בענייננו, המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין סיכויי הצלחתה בערעור, וכך גם ביחס לטענתה בדבר מצבם הכלכלי של המשיבים. מדובר בפסק דין הכולל חיובים כספיים, ובסכומים אשר בהתחשב במספר המשיבים, אינם גדולים יחסית, ולכאורה לא יהיה קושי להשיבם.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות הבקשה בסך 3000 ₪.