ע"א 1190/10 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ. גוב גיא בע"מ

שתי בקשות מונחות לפניי: האחת, לדחיית ערעור על הסף בשל היעדר זכות ערעור, והאחרת, להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

ע"א 1190/10 מופנה נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן), מיום 21.1.2010, שבו נדחתה – בשל אי-הפקדת ערובה – תובענה שהגישה המערערת "להשלמה וכן לביטול חלקי של פסק בורר מכוח הוראות סעיף 24 של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968". המשיבה הגישה (ביום 6.6.2010) בקשה לדחיית הערעור על הסף בטענה כי הדרך להשיג על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי היא בהגשת בקשת רשות ערעור (ולא ערעור בזכות), זאת לפי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

הדין עם המשיבה בעניין זה.

2.

סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957". הוראה זו חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר בהחלטה אחרת. אכן, על-פי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). בכך יש משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות.

בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003)). בית המשפט עמד על תכליתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, אשר משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות החותר לייעול ההליכים ולסיומם המהיר. בית המשפט הוסיף וציין את הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה. הצורך ברשות ערעור, כך הוסיף בית המשפט, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק. זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות משמרת את ההרמוניה הדיונית ומונעת אבחנה בלתי-מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו גם רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010)).

3.

במקרה שלפנינו, החלטתו של בית המשפט המחוזי, לדחות הליך שמטרתו השלמה של פסק בוררות וביטולו החלקי (לפי סעיף 24 לחוק הבוררות), היא החלטה שחלה לגביה הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, שהרי מדובר בהליך לפי חוק הבוררות; יובהר, כי לעניין זה אין נפקא מינה שהטעם העומד בבסיס דחייתו של ההליך נעוץ באי-הפקדת ערובה על-ידי המערערת. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בעניין אחר:

פסק הדין במקרה דנן ניתן באחד העניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית המשפט, הוא עניין של בקשה לביטול פסק בורר (סעיף 24 לחוק). החלטה של בית המשפט בעניין זה, תהא הנמקתה אשר תהא, היא החלטה 'לפי' חוק הבוררות, ובהתאם לסעיף 38 לחוק, והשגה עליה תיעשה ברשות בלבד.

(החלטת כבוד הרשמת ג' לוין בע"א 4426/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון (לא פורסם, 6.7.2009); ערעור על החלטה זו נדחה בהחלטת כבוד השופטת מ' נאור בבש"א 6477/09 ד"ר וינברג נ' עו"ד דורון

(לא פורסם, 31.3.2010)).

זאת ועוד, הנושא של הפקדת ערובה למילוי פסק בוררות הוא עצמו מוסדר בסעיף 29 לחוק הבוררות. השגותיה של המערערת על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אין בהן כדי לשלול את אפיון ההחלטה מבחינת כפיפותה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות.

לאור כל אלה, המסקנה היא כי הערעור במקרה זה טעון רשות לפי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, ועל כן הערעור שהוגש כערעור בזכות (ע"א 1190/10) יימחק מן הרישום.

4.

ומכאן, לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 4304/10). בקשה זו הוגשה על-ידי המבקשת (המערערת בע"א 1190/10), ביום 6.6.2010, "למען הזהירות", ולמעשה כ"רשת ביטחון" אל-מול בקשת המשיבה לסילוקו של ע"א 1190/10 על-הסף. הטעם העיקרי המובא להארכת המועד המבוקשת הוא שהערעור בזכות הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ושהנושא המועלה בהליך בבית משפט זה חשוב וטעון בירור.

לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד וזאת בכפוף לתשלום הוצאות כמפורט להלן.

5.

כפי שקבעתי לעיל, הדרך הדיונית שבחרה בה המבקשת – הגשת ערעור בזכות – היא דרך שגויה, ולמקרא טענות הצדדים עולה ספק אם מסקנתי-זו באה למבקשת בהפתעה (יצוין כי המשיבה התייחסה לסוגית הצורך ברשות ערעור בתגובתה מיום 9.2.2010 לבקשת המערערת לעיכוב ביצוע, שהוגשה לבית המשפט המחוזי). עם זאת, איני רואה לנכון להתעלם מן העובדה שהליך הערעור בזכות (ע"א 1190/10) הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ולכך יש חשיבות רבה כששוקלים את אינטרס ההסתמכות של המשיבה על סופיות החלטתו של בית המשפט המחוזי. במכלול הנסיבות, ובהביאי בחשבון את כלל הטענות ואת ההליך שבו עסקינן, סבורני כי האיזון הראוי מוביל למסקנה כי אין לנעול את שעריו של בית משפט זה בפני המבקשת (לאחר שהגישה ערעור בזכות בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור), אולם יש לחייבה בהוצאות הן בגדרי ע"א 1190/10 (שנמחק על-הסף) הן בגדרי בש"א 4304/10.

6.

התוצאה היא שע"א 1190/10 יימחק, כאמור, מן הרישום, והדיון המקדמי שנקבע לפני כבוד השופט א' חיות יבוטל. המבקשת תהא רשאית להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו, אולם זאת בכפוף לתשלום הוצאות המשיבה עד לאותו מועד, ותוך הצגת אישור לבית המשפט על תשלום ההוצאות. יובהר, כי תשלום ההוצאות והגשת אישור כאמור הינם תנאי לפתיחת הליך בקשת רשות הערעור. החלטתי-זו תומצא לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה , והיא תצורף על-ידי המבקשת לבקשת רשות הערעור – ככל שתוגש. המבקשת תציין בפתח בקשת רשות הערעור את דבר הארכת המועד לפי החלטתי-זו, וההחלטה תתויק על-ידי המזכירות בתיק בית המשפט. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 5,000 ₪.