ע"א 1208/04 מאיר איפרגן נ. הכונס הרישמי

במסגרת הערעור שהגיש המבקש על פסק- דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 25.12.03 שניתן בתיק פש"ר 314/03, הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני, על-פיו יעוכבו כל הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש עד למתן פסק-הדין בערעור.

ביום 25.12.03 דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה את בקשתו של המבקש למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל בקובעו, כי המבקש הורשע בעבירות מס ודיווחים כוזבים לרשויות המס ומשכך קבע, כי התנהגותו נגועה בחוסר תום-לב. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי כתוצאה מהעבירות האמורות צבר המבקש חוב של למעלה מרבע מליון ש"ח. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי חוב שנוצר בעבירה אינו יכול להיחשב כחוב שנוצר בתום לב. נמצא, כי קיים פער של למעלה משניים וחצי מליון ש"ח בדו"חות השונים שהגיש המבקש למשיבה. על יסוד האמור לעיל נדחתה בקשתו, כאמור. בנוסף, נדחתה בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין.

המבקש מעלה טענות רבות כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי. הוא חולק על הקביעה כי הוא אינו תם לב. כמו-כן טוען המבקש לפגם בהסתמכות על חומר שהוגש מטעם המשיב. לדבריו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שאפשר לנושים השונים הוצאה חוזרת ונשנית של פקודות מאסר נגדו מאחר ולטענתו לא תצמח תועלת לנושים בנקיטת הליכים אלו. המבקש סומך את בקשתו בעיקר על שניים: ראשית, סיכויים טובים לזכות בערעור. שנית, מאזן הנוחות נוטה לטובתו, הואיל ולדבריו, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו באם הוא יזכה בערעור, ואילו לנושים לא יגרם כל נזק במידה ובית-משפט זה ייעתר לבקשתו לסעד הביניים ויורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגדו.

מנגד, טוען המשיב, כי משנדחתה בקשת המבקש למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל על-ידי בית-המשפט המחוזי, אין משמעות לבקשה זו, שכן אין בה כל סעד הכולל "ביצוע" של פעולה כלשהי. ממשיך וטוען המשיב, כי היה על המבקש לצרף את כל נושיו כמשיבים בבקשתו זו, הן כבעלי עניין בבקשה, והן לאור העובדה שבוטל צו כינוס הנכסים נגדו. המשיב מדגיש בתשובתו, כי על המבקש להראות שקיימים טעמים ראויים, על-מנת לקבל את הסעד המבוקש על-ידו בטרם יתברר הערעור. לטענת המשיב סיכוייו של המבקש לזכות בערעור הינם קלושים, זאת לאור חוסר תום הלב מצידו כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. עוד טוען המשיב, כי גם אם לא יעוכבו ההליכים נגד המבקש לא יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו וכי על-פי האיזון המתבקש שבין עניינם של הנושים, אשר תובעים מן המבקש לפרוע את חובותיו, לבין עניינו של המבקש, נראה כי ידם של הראשונים על העליונה, לא כל שכן לדבריו מתן הסעד המבוקש משמעו הפיכת קביעתו של בית-במשפט המחוזי ולמעשה זהו הסעד המבוקש בערעור.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה רשאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר, והגשת ערעור לכשעצמה אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע. עם זאת, בית המשפט יטה לעכב ביצוע פסק דין אם הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, במובן זה שביצועו המיידי של פסק הדין עלול להסב לו נזק בלתי הפיך.

בשניים אלה לא עמד המבקש. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מושתת בעיקר על ממצאים שבעובדה. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי ביצועו המיידי של פסק הדין עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך. המשך הליכי ההוצאה לפועל נגדו לא ייחשב כנזק בלתי הפיך.

מבלי לנקוט עמדה לעניין סיכויי הערעור, ניתן לומר כי על פני הדברים, טענת סיכויי הערעור אינה תומכת בבקשה באופן המצדיק עיכוב ביצוע. המבקש חוזר על טענות שנבחנו ונדחו אחת לאחת על-ידי בית-המשפט המחוזי.

המבקש בחר לקרוא לבקשתו "בקשה לעיכוב ביצוע". סבור אני, כי מתן צו זה כמוהו כמתן צו עשה זמני, שיש בו לשנות את המצב הקיים, ובכך יימצא שהמבקש יזכה, על דרך עיכוב זמני בערעור, בסעד העיקרי שלו הוא עותר בערעור גופו (ראו זוסמן (עורך לוין), סדרי הדין האזרחי מהדורה 6 (1991), בעמ' 811).

מתן צו עשה זמני נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט והשאלה המרכזית אשר מן הראוי שתעלה בפני בית-המשפט בהפעילו את שיקול דעתו הינה, אם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה לשם שינויו של המצב הקיים עובר לדיון בערעור – עוד לפני שהוכרע בו (ראו רע"א 338/88 נחום חמיס נ' דוד שטרן פ"ד מג (4) 552).

בנוסף לכל אלה, המבקש לא צירף את הנושים אשר נקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, כמשיבים בבקשה. כיוון שבית המשפט אינו יודע מיהם אותם נושים, אין בידו אפשרות לאמוד את הנזק הצפוי להם בהשוואה לנזק הצפוי למבקש. מכל מקום, ללא מתן הזדמנות מוקדמת לנושים אלה להציג את טענותיהם, אין לבית-המשפט אפשרות ליתן צו הפוגע בהם בדרך של עיכוב הליכים שננקטו על-ידם. (ראו ע"א 4273/00 בנבנישתי דני נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2000 (3), 300).

אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות.