ע"א 1242/04 ש.גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ. ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ

1.בקשה לעיקול זמני בגדרו של ערעור, שהוגש בעקבות דחיית תובענתם של המבקשים.

2.בין המבקשים למשיבות מתנהלים, זה מספר שנים, הליכים הנוגעים לחלקות מקרקעין המצויות בפתח תקווה. הליכים אלה עניינם מספר הסכמים שנחתמו בין הצדדים במרוצת השנים. ההסכמים הנוגעים לענייננו הם שלושה: האחד, הסכם מיום 8.1.1980, בו הוסדרה מערכת היחסים בין הצדדים בנוגע לרכישה משותפת של הזכויות במקרקעין נשוא ההליכים. השני, הסכם מיום 13.6.1982 בו התחייבה המבקשת 1 לבנות בית כנסת על המקרקעין, תמורת תשלום מאת המשיבה 1 (להלן- הסכם בית הכנסת). השלישי, הסכם מיום 31.10.1982, בו התחייבה המשיבה 1 למכור את חלקה במקרקעין למבקשים תמורת שתי חנויות, שתי יחידות משרדים ושתי דירות שתקבל בבניין שייבנה על המקרקעין על ידי המבקשת 1 (להלן - הסכם הקומבינציה). המבקשת 1 לא עמדה בהתחייבויותיה על פי שני ההסכמים האחרונים. על כן עתרה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב להורות על ביטול ההסכמים, השבת הסכומים ששילמה על פיהם ופיצויים בגין נזקיה. בתביעה נוספת עתרה המשיבה 1 לקבלת סעד הצהרתי על זכויותיה במקרקעין. הצדדים ערערו לבית משפט זה על פסקי הדין שניתנו בשתי התובענות. בפסק דין מאוחד (ע"א 3402/95 ש. גמליאל- חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי- חברה להשקעות בע"מ (לא פורסם)) , נפסק, בין היתר, כי המבקשים הפרו את הסכם בית הכנסת ואת הסכם הקומבינציה, ועל כן זכאית הייתה המשיבה 1 לבטל את ההסכמים, להשבה ולפיצויים. כן נקבע, כי עם ביטול הסכם הקומבינציה הושבו למשיבה 1 הזכויות במקרקעין אותן התחייבה למכור למבקשים במסגרת הסכם הקומבינציה. כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין האמור, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבות לבית המשפט קמא, להשבת ההשקעות אשר לטענתם הושקעו במקרקעין בעת שהיו בבעלותם. לטענת המבקשים, השקעות אלה הביאו להשבחת המקרקעין ולהתעשרות המשיבות. במסגרת אותו הליך, נענה בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים להורות, כי הכספים שהם חבים למשיבות בתיקי ההוצאה לפועל יופקדו בלשכות ההוצאה לפועל עד מתן פסק הדין בתובענה. ביום 5.1.04 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים. ביום 25.2.04 בוטל העיקול האמור. עתה מערערים המבקשים לבית משפט זה על פסק דינו האחרון של בית המשפט המחוזי. כן מבקשים הם הטלת עיקול עצמי על כספים המגיעים למשיבות מאת המבקשים ושלגביהם נפתחו תיקי הוצאה לפועל, והכל עד להכרעה בערעור. לחלופין מבקשים הם כי הכספים המשולמים בתיקי ההוצאה לפועל יופקדו בקופת ההוצאה לפועל עד למתן פסק דין בערעור. דין הבקשה להידחות.

3.תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן אם מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאחר שנדחתה תביעת המבקש בערכאה הדיונית, לא בנקל יינתן לו הסעד הזמני בטרם הוכרע ערעורו (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 866). על המבקש סעד זמני בערעור הנטל להראות את סיכויי הצלחתו בערעור, וכן כי קיימת הצדקה מיוחדת להושטת הסעד המבוקש, טרם הוכרע הערעור, בשל מאזן הנזקים הנוטה לטובתו (ראו: בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479; בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל אביב- יפו, פ"ד נ(1) 668; ע"א 2398/97 אייל נ' אייל, פ"ד נא(5) 608) .

כאשר הובא הסכסוך בין הצדדים להכרעת בית משפט זה בעבר, נקבע כי המבקשים דנא הם מפרי ההסכמים עם המשיבות, והם החייבים בפיצויין. תביעתם האחרונה של המבקשים - להשבת השקעותיהם הנטענות במקרקעין - כבר הוכרעה בבית המשפט המחוזי ונדחתה. בבקשתם הנוכחית טוענים המבקשים, כי הסכומים הנתבעים על ידם מהמשיבות במסגרת תביעתם נשוא הערעור, עולים על חובם כלפי המשיבות בתיקי ההוצאה לפועל. טענה זו נטענה באופן כללי. גובה החובות בתיקי ההוצאה לפועל וגובה הסכומים הנתבעים בתביעה ובערעור לא פורטו בבקשה. יתר על כן, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור "טובים מאוד", כטענת המבקשים. נוכח כל אלה, דעתי היא שלא נתקיימו בענייננו טעמים מיוחדים המצדיקים מתן סעד של עיקול זמני לתקופת הערעור.

הבקשה לעיקול זמני נדחית, ללא צורך בתשובה.