ע"א 1397/19 אילנה שרעבי נ. אריק אהרון לוי

1.

בקשה לסעד זמני בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.2019 בת"א 34499-10-18 (השופטת י' קראי-גירון ), להורות על עיכוב מימושו של נכס מקרקעין (להלן: הדירה ).

2.

המבקשת (להלן: שרעבי ) היא בת-זוגו של המשיב 6 (להלן: לוי ). המשיבים 4-1 הם ילדיו של לוי מנישואיו הקודמים, והמשיבה 5 (להלן: גברת לוי ) היא גרושתו. בשנת 1980 נרשמו מר וגברת לוי בספרי עמידר כבעלי זכויות בדירה בפרדס חנה-כרכור, היא מושא הסכסוך דנן. הדירה נרכשה באמצעות הלוואה מובטחת מהבנק לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, ולימים בא המשיב 7 (להלן: בנק דיסקונט ) בנעליו. לעת גירושיהם של מר וגברת לוי בשנת 1990, חתמו על הסכם גירושין שבו נקבע, כי הזכויות בדירה יעברו לארבעת ילדיהם, וכי גברת לוי תמשיך להתגורר בדירה עד אחרית ימיה. לאחר הגירושין נרקמה בין לוי ובין שרעבי מערכת יחסים, וביום 12.11.1994 חתמו השניים על הסכם (להלן: הסכם 1994 )

שלפיו שרעבי תלווה ללוי כספים לכיסוי חובותיו הקשורים בדירה. עוד נקבע בהסכם, כי ככל שלא יחזיר לוי את ההלוואה תוך 4 שנים, תועבר הבעלות בדירה לשרעבי. בשנת 2010 החל לוי בהליכי פשיטת רגל; בשנת 2014 קיבל הפטר, בכפוף להעברת זכויותיו בדירה לנאמן ולמתן אפשרות לבנק דיסקונט לממשן.

3.

ביום 21.10.2014 הגישה שרעבי תביעה לסעד הצהרתי, בגדרה ביקשה שייקבע כי היא בעלת הזכויות בדירה מכוח הסכם 1994 (להלן: התביעה הראשונה ). תביעתה נדחתה בפסק דין מיום 31.1.2017 (ת"א 43180-10-14), שעליו ערערה שרעבי. הערעור עודנו תלוי ועומד לפני בית משפט זה (ע"א 2252/17; להלן: הערעור הראשון ). בגדרי ערעור זה הוגשה גם בקשה לסעד זמני, וזו נדחתה בהחלטה מיום 3.4.2017 (השופטת (כתוארה אז) א' חיות ). ביני לביני, ובעוד הערעור הראשון תלוי ועומד, הגישה שרעבי ביום 15.10.2018 תביעה כספית ותביעה למתן פסק דין הצהרתי (להלן: התביעה השנייה ). עניינה של התביעה השנייה – עתירה להשבת כספי ההלוואה, ולקביעה שלפיה שרעבי זכאית לרישום משכנתא על שמה נוכח הוראות סעיפים 14-13 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967.

4.

בפסק דין מיום 16.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה על הסף, ממספר סיבות. ראשית נקבע, כי התביעה התיישנה, ככל שהיא מתבססת על ההסכם; ולחלופין כי "הוגשה בשיהוי משמעותי והכל ללא הסבר" (פסקה 33 לפסק הדין). זאת, נוכח העובדה כי שרעבי היתה מודעת לקיומו של ההסכם ופעלה לפיו כבר ממועד כריתתו בשנת 1994. שנית , בית המשפט קבע כי התביעה אינה מגלה עילה כלפי בנק דיסקונט או כלפי גברת לוי וילדיה (המשיבים 4-1), שאינם צדדים להסכם. שלישית , ובהמשך לאמור, התביעה – שהיא במהותה תביעה לפרעון חוב שחב לוי לשרעבי – הוגשה נגד חייב בהליכי פשיטת רגל ללא קבלת ההיתר הדרוש לכך. רביעית נקבע, כי העובדות המבססות את עילות התביעה הנטענות בתביעה השנייה היו ידועות במועד הגשת התביעה הראשונה, ולא ניתן הסבר סביר לאי-הגשת התביעה השנייה יחד עם הראשונה.

5.

ביום 24.2.2019 הוגש ערעור על פסק הדין בתביעה השנייה; בד בבד הוגשה הבקשה שלפנַי. הבקשה הוכתרה 'בקשה לעיכוב ביצוע ולחלופין לסעד זמני'. אולם נוכח העובדה שפסק הדין למעשה דחה את התובענה ואינו כולל הוראות אופרטיביות שאת ביצוען ניתן לעכב, היא במהותה בקשה לסעד זמני שבגדרו נורה על מניעת מימוש זכויותיו של לוי בדירה עד להכרעה בערעור. בבקשה טוענת שרעבי, כי שגה בית המשפט המחוזי במישורים רבים, ועל כן קיים סיכוי טוב שפסק הדין ייהפך בערעור. אשר למאזן הנוחות נטען, כי הסעד הזמני נדרש למניעת מצב שבו "המשיבים ימכרו את הנכס [הדירה – נ' ס'] והמבקשת לא תוכל להחזיק בערובה כל שהיא להשבת הכספים אשר בהם פרעה את המשכנתאות" . במצב זה, נטען, יתרוקנו התביעה והערעור מתוכן. עוד נטען, כי ככל שתימכר הדירה – שבה התגוררו בנותיה של שרעבי עד לאחרונה – הן לא

יוכלו לשוב אליה.

6.

עיינתי בבקשה ובנספחיה; בפסקי הדין בתביעה הראשונה והשנייה; ובהחלטה בבקשה לסעד זמני שניתנה במסגרת הערעור על פסק הדין בתביעה הראשונה. בהתחשב באלו, ולאחר שקילת טענותיה של המבקשת, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על המבקש סעד זמני בערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים המה, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו, למשל, ע"א 8226/03 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לילוף , פ"ד נח(2) 193 (2003)). תנאים אלו לא מתקיימים בנדון דידן. בהחלטה מיום 3.4.2017 עמדה השופטת (כתוארה אז) א' חיות על המשקלות השונים שניתנים בגדרי בחינת מאזן הנוחות לעניינו של מבקש, שסירוב לסעד זמני יגרור את פינויו מדירת מגורים. כמו כן הובהר, כי משקל-היתר שניתן לעניינו של המבקש במצב שכזה מצטמצם, מקום שבו הוא אינו מתגורר בדירה שפינויה נדון, "וזאת בפרט כאשר דיירי הנכס היו מודעים לאפשרות כי יידרשו להתפנות במקרה שתביעתו של המבקש תידחה" (ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי (3.4.2017)). לא אוסיף אלא זאת: בעת שניתנה אותה החלטה, בגדרי הערעור הראשון, בנותיה ונכדיה של שרעבי התגוררו בדירה. עתה, כפי שעולה מפסק הדין מושא הערעור השני, בנותיה אינן מתגוררות עוד בדירה – הן פינו אותה ביום 30.11.2018, תוך שהשאירו בה את חפציהן; בשלב זה יתכן שהחייב עצמו מתגורר בדירה – אך לא ברור אם זהו המצב, ולא נטען כך גם לפנַי (ראו פסקאות 21-20 לפסק הדין בתביעה השנייה). במצב דברים זה, שיקולי הנוחות שבפינוי דירת המגורים מצטמצמים עד מאד. עיקר טענותיה של שרעבי ביחס למאזן הנוחות נוגע, כאמור, להעדר ערובה במידה ותזכה בערעורה, ככל שהדירה תמומש. בנסיבות אלו, ומשהפגיעה במישור זה – ככל שתתקיים – ניתנת לפיצוי בכסף, סבורני כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של שרעבי. אשר לסיכויי הערעור – הטענות לשגיאות על פני הפסק אינן מתייחסות, בחלקן הניכר, לנימוקים שבגינן נדחתה התביעה. במקומות שבהם קיימת התייחסות שכזו – בזהירות המתחייבת ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – דומה שסיכויי הערעור אינם מן המשופרים.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור – נדחית. אין

צו להוצאות.