ע"א 1703/21 דוד קריבושי נ. רן מסיקה עו"ד - נאמן על נכסי החייב יוסף קריבו

1.

ביום 10.3.2021 הגיש המערער בקשה "דחופה" לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (פש"ר 12595-03-14; השופטת א' לושי-עבודי ), אשר ניתן ביום 13.1.2021, עד להכרעה בערעורו על פסק הדין. במוקד ההליך, ניצבת דירה שירשו המערער ומשיב 2 (להלן: החייב ) מאמם המנוחה. בחודש מרץ 2012 סיכמו האחים כי המערער ירכוש את זכויות החייב בדירה – וימים ספורים לאחר מכן, נרשמה לזכות המערער הערת אזהרה על זכויות אלה. דא עקא, בחודש ינואר 2014 נעשה החייב פושט רגל, ומשכך נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הנאמן על נכסי החייב (משיב 1 בהליך הנוכחי; להלן: הנאמן ), והורה על ביטול הענקת הזכויות בדירה, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. זאת, לאחר שקבע כי החריג המעוגן בסעיף 96(ג)(2) לפקודה – העוסק בהעברה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך" – לא התקיים, ודחה את הטענה כי שיקולי צדק מחייבים לאפשר למערער להשלים את התמורה עבור הדירה, ולשמור על הזכויות בה. בד בבד, התקבלה בחלקה בקשה דומה של הנאמן ביחס לכספים שהיו בחשבון בנק משותף לחייב ולאם המנוחה, והמערער חויב להעביר לקופת הנשייה 25,096 ₪, "בגין חלקו של החייב בכספי העזבון שבחשבון" (להלן: כספי החשבון ).

2.

מכאן הערעור שבכותרת, בו מבקש המערער לקבוע כי "פעל בתום לב ושילם תמורה בת ערך בעבור רכישת זכויות [החייב] בדירה" – כך שסעיף 96(ג)(2) לפקודה, ושיקולי הצדק, שוללים את ביטול עסקת הרכישה – וכי הראיות מלמדות שגם החיוב בגין כספי החשבון אינו יכול לעמוד. בבקשתו לעיכוב הביצוע, שהוגשה כאמור כמעט חודשיים ימים לאחר מתן פסק הדין מושא הערעור, טוען המערער כי סיכויי ערעורו "אינם מבוטלים", שכן בית המשפט קמא "ניתח באופן שגוי את הראיות הרבות שהונחו בפניו [...] תוך התעלמות מעובדות וראיות" התומכות בגרסתו. אשר למאזן הנוחות, המערער גורס שביצוע פסק הדין יסב לו נזק בלתי הפיך: מכירת הזכויות במחצית הנכס תביא לאובדן הדירה שבה גדל, ולה הוא מייחס ערך רגשי רב – ולא זו בלבד, אלא שאם התמורה תחולק לנושים, לא יהיה בידיו לקבל החזר כלשהו מקופת הנשייה אף אם יזכה בערעורו. מנגד, עיכוב הביצוע לא יפגע בנושים, שכן "תיק הפש"ר מתנהל משנת 2014 לפחות", ומשום שניתן להבטיח את זכויותיהם באמצעות רישום הערת אזהרה לטובת הנאמן, והפקדת כספי החשבון בקופת בית המשפט.

לעומתו, הנאמן – שהמועד להגשת תשובתו המתוקנת והמקוצרת מוארך עד עת הגשתה בפועל – מתנגד לעיכוב הביצוע. הוא עומד על השיהוי בהגשת הבקשה; מציין שהמערער אינו מתגורר בדירה המדוברת, ומבקש להסיק שמדובר בנכס עסקי גרידא; טוען כי פסק הדין לגבי הדירה "כבר בוצע ויושם", שעה שהערת האזהרה שנרשמה בשעתו לטובת המערער – נמחקה; ומפנה להחלטה בעניין אחר, ממנה עולה שדי בשמירת תמורת הדירה בקופת הנשייה עד להכרעה בערעור (פסקה 8 לתשובה). אשר לכספי החשבון וההוצאות שנפסקו לחובת המערער, הנאמן סבור כי ענייננו בפסק דין כספי שאין כל עילה לעכב. הוא מוסיף וטוען שהערעור מופנה בעיקרו נגד ממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, כך שסיכוייו נמוכים – ומסכם כי דין הבקשה להידחות. משיב 3 (להלן: הכנ"ר ) מצטרף לעמדה זו, ומדגיש "כי הכספים שיתקבלו בקופת פשיטת הרגל לא יפוזרו עד לבירור הערעור". לדידו, גם אם המערער מייחס לדירה ערך רגשי, נוכח פרק הזמן הארוך שבו נושי החייב ממתינים לגביית החוב, אין בכך כדי לשנות את התמונה.

3.

דין הבקשה לעיכוב הביצוע להתקבל בעיקרה.

כידוע,

"בעל דין שזכה בדינו זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור כדי לעמוד בדרכו – אלא אם עלה בידי המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהתאם למודל 'מקבילית הכוחות', ככל שסיכויי הערעור מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהפך – אם כי שיקול מאזן הנוחות הינו 'אבן הבוחן המרכזית' להכרעה " (רע"א 7770/15 אבן פז נ' קנדקו בע"מ , פסקה 3 (28.1.2016)).

מעיון בחומר – לרבות הציטוטים שהובאו לעיל (פסקה 2) – נראה כי על אף ההצהרה לפיה הערעור מעורר "שאלות כה רבות, משפטיות ופרשנות העובדות שהוכחו", מדובר בהליך המתמקד בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, על כל המשתמע מכך לגבי סיכוייו. בנסיבות אלה, יש להתמקד בבחינת מאזן הנוחות, כאשר נקודת המוצא היא כי " ערכאת הערעור עשויה להעניק סעד זמני גם בנוגע למקרקעין שאינם משמשים למגורים – ובלבד שהם נושאים ערך מיוחד מנקודת המבט של המבקש, או שהם בעלי 'איכויות ייחודיות'" (ע"א 7932/17 מונטגי ייעוץ ושיווק ביטחוני בע"מ נ' בי.אי.טי ייזום ופיתוח נדל"ן בע"מ , פסקה 3 (6.11.2017); רע"א 4417/18 דן בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 28 (3.12.2018)). בענייננו, המערער הצביע על ערך רגשי מיוחד שהוא מייחס לדירה שבמוקד ההליך – אותה הוא מתאר כדירת ילדותו – כך שיש בחשש מפני מכירתה הבלתי הפיכה כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. ודוקו, ספק אם די היה בזיקה רגשית זו כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המערער לו היה בעיכוב הביצוע כדי לפגוע בצורה ממשית בנושים. ברם, מתשובות הנאמן והכנ"ר עולה, כאמור, כי גם אם הדירה תימכר כעת, כספי התמורה לא יחולקו עד להכרעה בערעור, נוכח החשש שחלוקה כזו תמנע מהמערער לקבל את תמורת המכירה במקרה שערעורו יתקבל (ראו ע"א 8200/20 עוז נ' הנאמן לנכסי יפה , פסקה 8 (21.12.2020), וע"א 9494/16 עבדאלמונעם נ' נשר , פסקה 25 (26.9.2017)). עולה, אפוא, מן החומר, שגם אם עיכוב מכירת הדירה עלול להסב נזק מסוים לנושים, מדובר בתוספת נזק מצומצמת יחסית, בהתחשב בכך שהנושים בכל מקרה לא יקבלו דבר עד להכרעה בערעור. על כן, יש בזיקת המערער לדירה כדי למנוע את מכירתה בשלב זה.

4.

לעומת זאת, אין בשיקולים האמורים כדי להצדיק את עיכוב ביצוע רכיביו הכספיים של פסק הדין – שהובהר, כאמור, כי ייוותרו בקופת הנשייה עד להכרעה בערעור, ומכאן שאין למערער כל אינטרס לגיטימי בעיכוב התשלום לקופה – והבקשה בעניין נדחית.

5.

פסק הדין מושא הערעור יעוכב, אפוא, אך בחלקו הנוגע לביטול ההענקה בדירה (להבדיל ממחיקת רישום הערת האזהרה, שהנאמן הבהיר כי כבר בוצעה) – בכפוף להתחייבות עצמית וערובה בסך 50,000 ₪, לפי תקנה 96 לתקנות, בתוך שבועיים ימים.

בשים לב לתוצאה – כמו גם לחריגה מהיקף העמודים שהיה בידי הנאמן להגיש, לפי תקנה 50(5) לתקנות, ולשיהוי המסוים בהגשת הבקשה לעיכוב הביצוע – יישא כל צד בהוצאותיו.