ע"א 180/12 ציונה כהן נ. מינהל מקרקעי ישראל

בבקשה שלפני עותרת המבקשת, שאינה מיוצגת, לעכב ביצוע פסק דין לפינוי מדירה, עד למתן פסק דין בערעור.

1.

פסק הדין מושא הערעור הוא פסק דין הצהרתי שעניינו בשאלת הבעלות. פסק דין הפינוי ניתן כנגד המבקשת ביום 6.3.2008 בבית משפט השלום (ת"א 3424/04), בתביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת לפינויה מחצר אליה פלשה. בהמשך, תוקן כתב התביעה, באופן שיכלול גם את פינויה של המבקשת מדירת חדר ברחוב קיבוץ גלויות 9 בבית-דגן, בה החזיקה בדיירות מוגנת מכוח ירושת זכויותיה של סבתה המנוחה, בעילה של נטישה. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי למבקשת היו בעבר זכויות דיירות מוגנת בדירה אך לא בחצר, וכי נטשה את הדירה והיא מתגוררת בדירה אחרת, כפי שעולה מהסכם חכירה בינה לבין המשיב ביחס לנכס ברחוב התמר 22 בבית-דגן.

2.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין ל בית המשפט המחוזי מרכז נדחה (ע"א 1528-06-08) ובר"ע שהגישה לבית משפט זה נדחתה אף היא (החלטתו של כבוד השופט רובינשטיין מיום 24.2.2009 ברע"א 986/09) וכך גם בקשה לעיון חוזר (החלטה מיום 22.3.2009). לא נחה דעתה של המבקשת, והגישה עתירה לבג"ץ לביטול פסק דינו של בית משפט השלום, עתירה שנדחה על הסף (בג"ץ 3176/09, פסק הדין מיום 4.5.2009). גם בשלב זה לא נתקררה דעתה של המבקשת, והיא הגישה בקשה לדיון נוסף שנדחתה אף היא (החלטתה של הנשיאה ביניש מיום 2.6.2009 בדנג"ץ 4258/09). לכל הבקשות, הערעורים והעתירות, צירפה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע שנדחתה, ובכל ההחלטות שניתנו, חזרו בתי המשפט וסקרו את ההליכים שהתנהלו בעניינה של המבקשת.

3.

לאחר כל אלה, עתרה המבקשת ל בית המשפט המחוזי מרכז להצהרה על זכות בעלותה בבית המגורים ובחצר, ולחילופין, לזכויות אחרות בבית ובחצר, אך תביעתה נדחתה.

על כך נסב ערעורה של המבקשת, אשר בד בבד, הגישה הבקשה דכאן לעיכוב ביצוע.

4.

אומר בקצרה, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים על פניהם. בית המשפט המחוזי לא הניח אבן על אבן בפסק דינו, ועמד על כך שהמבקשת לא הניחה תשתית ראייתית של ממש כי לסבתה הייתה זכות בעלות בנכס, וגם התנהלותה של המבקשת לאורך השנים מאז רכשה את זכויות הדיירות המוגנת בדירה, סותרת את טענותיה לבעלות.

אשר למאזן הנוחות, אציין כי בבקשה לעיכוב ביצוע כתבה המבקשת כי היא מתגוררת בדירה, אך בתצהיר התומך בבקשה, הטענה "נעלמה". המבקשת אף צירפה הסכם שכירות ממנו עולה שהיא משכירה לצד שלישי את הנכס שבבעלותה ברחוב התמר 22 בית-דגן, כך שברי כי הדירה מושא הערעור אינה דירתה היחידה של המבקשת.

בהתחשב בכך שפסק הדין האופרטיבי שניתן בבית משפט השלום כנגד המבקשת הוא חלוט; בהתחשב בכך שכל ההליכים בהם נקטה המבקשת לתקיפת פסק הדין של בית משפט השלום נדחו בכל הערכאות האפשריות; בהתחשב בכך שנקבע בפסק דין חלוט כי המבקשת כבר נטשה את הדירה ואת החצר ויש לה נכס אחר; בהתחשב בכך שלשיטתה של המבקשת עצמה יש לה זכויות בנכס אחר; ובהתחשב בכך שעיכוב ביצוע מונע את פיתוח המקרקעין המיועדים לשטח ציבורי פתוח – בהתחשב בכל אלה, מאזן הנוחות נוטה עד מאוד לדחיית הבקשה.

5.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומבטל את צו הארעי הזמני שניתן על ידי ביום 9.1.2012.

נוכח ההליכים הרבים בהם נקטה המבקשת, ובהתחשב בכך שנדרשה תגובה, תישא המבקשת בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.