ע"א 1970/14 עו"ד נתן פנץ נ. הרצל יצחקי

לפני בקשה לעיכוב ביצוע חיוב בהוצאות, אשר הוטל על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (השופט ח' ברנר ) בה"פ 2049-12 מיום 13.1.2014.

רקע והשתלשלות הליכים

1.

המשיב הגיש נגד המבקש תובענה לבית המשפט המחוזי בדרך של המרצת פתיחה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין, במסגרתו רכש המשיב מהמבקש חנות ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. מעובדות פסק הדין עולה, בתמצית, כי הבעלות בחנות רשומה על שם קרן קיימת לישראל וזכויות החכירה רשומות על שם אביו ודודו של המבקש (להלן: האחים פנץ ). במרוצת השנים נפטרו האחים פנץ ומלוא הזכויות בחנות עברו לידי המבקש, הגם שלא נרשמו על שמו. בשנת 2005 כרתו המבקש והמשיב הסכם בגדרו מכר המבקש למשיב את החנות. על-פי הוראות ההסכם, על המבקש היה לפעול לרישום החנות על שמו בלשכת רישום המקרקעין תוך פרק זמן של 90 יום מחתימת ההסכם. המבקש עשה אמנם ניסיון לרשום את הזכויות על שמו, אך אז התברר כי הזכויות בחנות הן זכויות חכירה, אשר פקעה, וכי יש לשלם חוב דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ). עוד התברר כי העברת זכויות החכירה לידי המשיב כרוכה בתשלום דמי הסכמה למינהל. בעקבות זאת, עתר המשיב לבית המשפט לקבלת צו המורה על אכיפת ההסכם וצו הקובע כי המבקש הפר את ההסכם בכך שלא פעל לרישום החנות על שמו.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה. הוא קבע כי המבקש ידע או למצער צריך היה לדעת כי הזכויות הנמכרות הן זכויות חכירה ולא בעלות. טעותו לא היתה בקשר למהות הזכויות אלא בקשר לחובות שרבצו על החנות כלפי המינהל והצורך בתשלום דמי הסכמה. טעות זו גרמה לכך שהתמורה שתיוותר בידיו בסופו של דבר עבור החנות תהיה זעומה, ולמעשה זוהי טעות בכדאיות העסקה שאינה מזכה בביטול ההסכם. עוד קבע בית המשפט כי המבקש הוא שצריך היה לשאת בתשלום חוב דמי החכירה ודמי ההסכמה כבעל זכויות החכירה בחנות. הימנעותו מרישום הזכויות בחנות על שמו, בין השאר משום שסירב לשאת בתשלומים אלה – משמעותה כי הפר באופן יסודי את ההסכם. עם זאת, נקבע כי לפי הוראות ההסכם, המשיב לא היה רשאי להשתמש בכספי הנאמנות לשם תשלום סכומים אלה (אם כי לא היה בכך כדי להסב למבקש כל נזק, שהרי ממילא הוא זה אשר צריך לשלמם).

נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי המשיב זכאי לאכיפת ההסכם אך עליו להעביר למבקש את הסכומים שנוכו מחשבון הנאמנות, זאת במועד רישום הזכויות בחנות על שם המשיב. בסוף פסק הדין, העיר בית המשפט כי יש ליתן משקל לכך שהתנהלותו של המבקש היא שהכשילה את ביצוע העסקה וכן ציין את התנהלותו הדיונית הבלתי ראויה כלפי הצד השני וכלפי בית המשפט. על רקע זה, חייב את המבקש בתשלום אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ובנוסף לכך שכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ש"ח.

3.

ביום 16.3.2014 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. בהמשך, ביום 6.10.2014, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע החיוב בהוצאות שהוטל עליו בפסק הדין – היא הבקשה שלפני. לדבריו, כחודשיים לאחר שהערעור הוגש וחרף העובדה שהדיון בו נקבע ליום 18.11.2014, נקט נגדו המשיב בהליכי הוצל"פ ביחס לסכום ההוצאות "בניגוד לנהוג ולמקובל". המבקש מציין כי הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי" ובעקבות זאת החליט ראש ההוצל"פ לעכב את ההליכים בתיק כנגד הפקדת סכום של 5,000 ש"ח, שאותם הפקיד המבקש. המבקש סבור כי יש להיעתר לבקשתו משום שסיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. לטענתו, המשיב חייב לו כספים רבים העולים על הסכום מושא תיק ההוצל"פ; אם לא יינתן הסעד המבוקש, הרי שלא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור וייגרם לו עוול גדול; ולבסוף, אין בכך משום פגיעה של ממש במשיב, אשר במהלך שנקט ניסה לאיין את הליך הערעור.

הכרעה

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הפעלת סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, כאמור בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תיעשה במקרים חריגים בלבד. על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

במקרה שלפני נוטה מאזן הנוחות באופן בולט לטובת המשיב. ראשית, בכל הקשור בחיובים כספיים דוגמת החיוב בהוצאות משפט, הנטייה היא שלא לעכבם אלא במקרים חריגים

ביותר [ראו למשל: ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל , פסקה 13 (3.4.2013); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן , פסקה 9 (22.2.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1156 (מהדורה אחת עשרה, 2013)]. מעיון בנספחי הבקשה ניתן להיווכח כי הסכום שעליו מדובר הוא כ-45,000 ש"ח, כך שלא מדובר בסכום גבוה במיוחד באופן יחסי. נוסף על כך, המבקש לא הציג כל תימוכין לטענתו כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וכי ייגרם לו עוול, היה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין (בהיבט ההוצאות). טענות אלה הועלו על-ידי המבקש בעלמא ובאורח סתמי מבלי שהתייחס למצבו הכלכלי שלו או למצבו הכלכלי של המשיב. לא הוצגו תימוכין גם לטענה כי המשיב חב למבקש סכומים העולים על סכום ההוצאות וממילא אין לכך נפקות של ממש בגדרה של הבקשה הנוכחית. אם בכך לא די, הרי שמהבקשה עצמה עולה כי הליך ההוצל"פ שיזם המשיב עוכב לעת הנוכחית לבקשת המבקש, כך שלמעשה כרגע אין כל חשש לקיומו של נזק למבקש, לא כל שכן נזק בלתי הפיך.

משאלה הם פני הדברים, איני רואה צורך להידרש לסיכויי הערעור.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.