ע"א 2011/97 בית עדה סבח נ. בית עדה שושנה

1.ערעור על החלטת שופטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, כב' השופטת ו' פלאוט, שלא לפסול עצמה מלדון בעניינו של המערער.

2.המשיבה הגישה נגד המערער תביעת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה. בשלב מסויים של הדיונים הגיש המערער בקשה לתיקון כתב הגנתו. בקשה זו נתמכה בתצהירו. המשיבה הגישה תצהיר נגדי בבקשה זו. ביום 19.3.97 התקיים דיון בבקשה לתיקון כתב ההגנה. לאחר שהסתיימה חקירת המערער על תצהירו החל ב"כ המערער לחקור את המשיבה על תצהירה הנגדי. סמוך לאחר תחילת חקירתה של המשיבה פנה בית המשפט לבא-כחה של המשיבה ושאלו לשם מה יש צורך בתצהיר נגדי ומדוע לא יימשך התצהיר. בתגובה ביקש ב"כ המשיבה למשוך את התצהיר הנגדי. נוכח דברים אלה ביקש המערער, בו במקום, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך. המערער ביסס את בקשתו זו על מה שראה כהתערבותו של בית המשפט בהליך האדוורסרי. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע:

כמובן שהשאלה (מדוע הוגש תצהיר נגדי - א' ב') לא נשאלה על מנת לקפח את אחד מהצדדים או לעוות את הדין, אלא שסבורה הייתי ואני עדיין סבורה, כי זו שאלה עניינית ורלוונטית , ואין מקום לכלות את זמנו של בית המשפט בחקירות שאינן רלוונטיות לשלב זה ... מאחר והבקשה התבקשה בשלב זה, ומאחר והעילה לבקשה היא הערתי בדבר משיכת התצהיר מהתיק, ומאחר וכאמור לעיל, אני סבורה כי הערה זו היתה במקומה, איני מוצאת מקום לפסול את עצמי מלהמשיך ולדון בבקשה, ובתיק כולו."

בערעורו על החלטה זו טוען המערער, כי שומה היה על בית המשפט להימנע מלהתערב בהליך שבפניו וכי בהתנהגותו גילה בית המשפט אהדה כלפי המשיבה, באופן ובמידה המצדיקים את פסילתו מלהמשיך ולדון בבקשה. המשיבה טוענת, כי אין הערעור מגלה כל עילה אובייקטיבית לפסלות, כי אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של המערער בכדי להצדיק את פסילתו של בית המשפט. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המערער מבקש למעשה לערער על החלטה דיונית של בית המשפט - ההחלטה להתיר את משיכת תצהירה הנגדי של המשיבה - וכי ערעור פסלות לא נועד לשם כך. עוד מעלה המשיבה טענות מטענות שונות הנוגעות להתנהגות המערער במסגרת הדיון בבית המשפט קמא - אולם טענות אלו אינן נוגעות לערעור שבפני, ומשום כך גם לא מצאתי מקום להיענות לבקשת המערער להגיב עליהן.

לאחר שעיינתי חומר שבפני, נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות. המערער לא הצביע על כל ראיה שיש בה כדי להעיד על חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים של בית המשפט (ראה ע"פ 5/82 ח"כ אבו-חצירא

נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247). האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, והוא הקובע איזה שאלות מותרות ואיזה אסורות, איזה ראיות יש לקבל ואיזה יש לדחות. בית משפט אינו מחוייב להימנע מכל התערבות ולאפשר לצדדים לנהל הליכי סרק, והוא רשאי להתערב בדיון ולהביא לייעולו (וראה: ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות', עו"ד נ' הרב רבינוביץ , לא פורסם). אם סבור המערער שהחלטה כלשהי של בית המשפט היתה שגוייה פתוחות בפניו הדרכים הדיוניות לתקוף החלטה זו - מכל מקום, ערעור פסלות אינו ההליך שנועד לכך.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.