ע"א 8177/00 רחל אורן נ. יצחק אורן

ערעור על סירובו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (השופטת ח' ריש-רוטשילד) לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 89570/00.

1.המשיב הוא בנו של בעלה המנוח של המערערת ("המנוח"). המערערת נישאה למנוח כעשר שנים עובר לפטירתו. עבור שניהם היו אלה נישואים שניים. לאחר פטירת המנוח פנה המשיב למערערת בדרישה כי תפנה את הדירה בה התגוררה עם המנוח. (דירה שהמנוח העביר את זכויותיו בה למשיב מספר שנים קודם לכן). המערערת התנגדה לדרישה זו, בטענה כי המנוח הבטיח לה כי תוכל להתגורר בדירה עד ליום מותה. המערערת הוסיפה וטענה כי משעברה להתגורר עם המנוח בשעתו איבדה את זכות הדיירות המוגנת שהיתה לה והיא נאלצה לפנות את הדירה בה החזיקה בדמי מפתח - בהסתמך על הבטחת המנוח כי תוכל להמשיך ולהתגורר בדירה גם לאחר פטירתו. לפיכך הוגש ההליך שעניינו בסילוק ידה של המערערת מן הדירה.

2.בקשת הפסלות התייחסה לדיון שהתקיים ביום 4.10.00. בדיון זה בא בית המשפט בתרעומת על המערערת על כך שמחקה מהסכם הפשרה לפינוי הדירה בה התגוררה כדיירת מוגנת את סכום הפיצוי שקיבלה. במעמד זה דרש בית המשפט כי בא כוחה של המערערת ימציא לאלתר נוסח מלא ולא מחוק של הסכם הפשרה. באותו דיון התריסה המערערת (שישבה באולם במהלך הדיון): "אני לא אצא מהבית" ובית המשפט הורה לקלדנית לרשום דברים אלה בפרוטוקול. בית המשפט פנה למערערת (שלא העידה אותו יום) ושאלה מהו סכום הפנסיה שהיא מקבלת ממקום עבודתו של המנוח. משהשיבה המערערת נרשמה תשובתה בפרוטוקול. בית המשפט ציין באותו דיון כי נראה כי בא כוחה של המערערת לא הכין אותה לפינוי הדירה. ולחץ על המערערת להתפשר. המערערת ראתה בכל אלה אות למשוא הפנים שגיבש בית המשפט כלפיה ולפיכך הגישה בקשת פסלות.

3.בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי לא גיבש כל עמדה מוגמרת בהליך. לעניין זה ציין בית המשפט (בהסתמך על פסקי הדין שניתנו בע"א 3145/97 חמודה נ' מינהל מקרקעי ישראל , לא פורסם ובע"א 4338/98 וונצובסקי נ' הבנק הבינלאומי הראשון , לא פורסם) כי גיבוש עמדה לכאורית במהלך הדיון הוא תוצר טבעי של התפתחות ההליך השיפוטי, כאשר עמדה לכאורית זו כפופה לעיצוב ולשינוי - בהתאם לראיות שיובאו במסגרת ההליך. בהתייחס לעמידתו על צירוף נוסח מלא של הסכם הפשרה קבע בית המשפט כי אין בכך כדי להעיד על משוא פנים כלפי המערערת וכי אם דעת המערערת אינה נוחה מהחלטה זו היא רשאית לבקש לערער עליה. בהתייחסו לנסיונות הפישור ציין בית המשפט כי דבריו הופנו לשני הצדדים ולא חרגו מן המקובל שעה שבית המשפט מנסה להביא צדדים לידי פשרה ומצביע על הכשלים שבעמדותיהם.

4.בערעור שבפני טוענת המערערת כי בית המשפט גילה מעורבות יתר בהליך, עמד על הגשת הסכם הפשרה המלא באופן מיידי - בלא שהמשיב התייחס כלל לעניין זה, ובכך עשה עצמו צד להליך. עוד טוענת המערערת כי ההוראה לרשות את קריאת הביניים שלה לפיה לא תצא מן הדירה מעידה גם היא על טינתו של בית המשפט כלפיה וכי השאלה מהו גובה הפנסיה שמקבלת המערערת עקב פטירת המנוח אינה רלוונטית להליך ולא היה מקום להעלותה על ידי בית המשפט. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט לא ניסה להביא את שני הצדדים לפשרה וכל הלחץ שהפעיל הופנה כלפיה בלבד.

5.המשיב מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו נודעת חשיבות רבה לשאלה כמה כסף קיבלה המערערת עבור פינוי הדירה בה החזיקה כדיירת מוגנת. זאת משום שטענתה הנוכחית היא כי הסתמכה על הבטחת המנוח בשעתו וכי אין לה היכולת הכספית להבטיח לעצמה דיור חלופי. מכל מקום - אם סבורה המערערת כי נתון זה אינו רלוונטי - היא רשאית להגיש בקשת רשות ערעור לעניין זה. לעניין דברי בית המשפט במהלך נסיון הפישור טוען המשיב, כי בית המשפט העמיד את שני הצדדים בפני הסיכונים הניצבים בפניהם, כי המשיב הציג הצעת פשרה מטעמו וכי לפיכך נדרשה המערערת להציג את עמדתה. .

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים - כזה המביא לפסלותו של שופט מלישב בדין (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250), הוא קיומה של אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור'). מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה." (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605). תנאי מבחן זה לא התמלאו במקרה כאן. אכן, בית המשפט אינו מחוייב בנקיטת עמדה פסיבית במהלך הדיון שבפניו: הוא מוסמך ואף מחוייב להפריד עיקר מטפל, למנוע הליכי סרק ולהביא למיקוד הדיון ולייעולו (וראו: ע"א 2011/97 בית עדה נ' בית עדה , לא פורסם; ע"א 266/96 וינברג-דורון נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ , לא פורסם; ע"א 3145/97 חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל , לא פורסם). השאלה אם סכום הפשרה הוא רלוונטי להליך נשוא הערעור שבפני אינה עניין להליכי הפסלות. אם סבורה המערערת כי לא היה מקום להידרש לעניין זה פתוחה בפניה האפשרות לבקש לערער על ההחלטה לעניין זה. מכל מקום - ההחלטה להורות על גילוי סכום הפשרה אינה מקימה חשש ממשי לקיום משוא פנים. כך גם נסיונו של בית המשפט ללחוץ על הצדדים להגיע לפשרה בהליך - נסיון שהוא חלק מן התפקיד השיפוטי (וראו: רע"א 287/88 מנוף סיגנל

נ' סמיר עבדל ראזק , פ"ד מד (3) 750, 761; ע"א 5054/96 דחלה

נ' הקרן הקיימת לישראל , לא פורסם; ע"א 8191/99 שי אופיר ואח'

נ' עו"ד בלומנפלד יונינה , לא פורסם). אכן, עיון בפרוטוקול הדיון מגלה כי הדיון הוא טעון. המערערת התפרצה לא פעם במהלך עדותם של עדי המשיב. ניתן להבין, כי האווירה באולם הדיונים אינה שלווה. על רקע זה אפשר שהמערערת מפרשת את אופן ניהול המשפט כראייה למשוא פנים כנגדה. אולם תחושתה הסובייקטיבית של המערערת אינה מקימה עילת פסלות.

הערעור נדחה איפוא.