ע"א 4338/98 שלוה וונצובסקי נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

במעמד צד אחד, לפי בקשת המשיבים; בקשה לביטולה של החלטה זו נדחתה בלא הנמקה; בית המשפט התערב בניהול הדיונים באופן אקטיבי והעלה שאלות או טענות שיש בהן לסייע למשיבים; בית המשפט הגביל את היקף הדיון והביע מלכתחילה ספקנות כלפי טענות המערערים; בית המשפט סרב לתת צו גילוי מסמכים כנגד המשיבים בטרם קיבל את תגובתם ולאחר קבלת תגובתם דחה את הבקשה - מטעמי המשיבים; לטענת המערערים, דחיית בקשה זו היא שהגדישה את הסאה וגרמה להגשת בקשת הפסלות; בדיון בבקשת הפסלות התיר בית המשפט לבא כוח המשיבים להתפרץ לדברי בא כוח המערערים והגיב בתקיפות על תלונת בא כוח המערערים על כך; בית המשפט שיחרר את המשיבים הפורמליים להליך מהשתתפות בדיון; בית המשפט "העניש" את המערערים על הגשת בקשת הפסלות, בכך שחייבם להפקיד סכום ערובה שאין הם יכולים לשאת בו.

5.הערעור הוגש ביום 8.7.98. ביום 22.7.98 הגישו המערערים "בקשה לעיכוב ביצוע ולחלופין להארכת מועד". תכליתה של בקשה זו היתה להשעות את תוקפה של החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הגדלת הערובה על ידי המבקשים, ולחלופין, לדחות את המועד לביצועה. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 27.7.98. ביום 4.8.98 הגישו המערערים בקשה, כי בית המשפט ידון בערעורם בטרם נתקבלה תגובת המשיבים, וזאת "בשל דחיפות העניין." ביום 9.8.98 הוריתי על מתן תגובת המשיבים. זו נתקבלה סיום 24.8.98. לאחר הגשתה פנו המערערים בבקשה, כי בית המשפט יתעלם מתגובה זו, הואיל ולא נתמכה בתצהיר, ולחלופין, כי תינתן להם ההזדמנות להשיב לתגובה. לא מצאתי לנכון להענות לבקשות אלו. תגובת המשיבים מסתמכת, רובה ככולה, על מסמכי בית המשפט, ואינה מתבססת על טיעונים עובדתיים הטעונים תמיכה בתצהיר. זאת ועוד: נוכח הפגמים הדיוניים שנפלו בערעור הפסלות עצמו לא מצאתי מקום לדקדק דוקא עם המשיבים. כאמור, לא מצאתי גם מקום להתיר למערערים להגיב על תגובת המשיבים ולהאריך ללא צורך את הדיון.

6.בתגובתם טוענים המשיבים כי בקשת הפסלות וערעור הפסלות אינן מגלים כל עילת פסלות, כהגדרתה בפסיקה. לטענתם, מהווים הליכים אלה נדבך נוסף בנסיונותיהם של המערערים למנוע, ולמצער - לדחות, את מימוש דירתם. בפתח דברם, מצביעים המשיבים על אי התאמה בולטת בין תוכנה הכללי של בקשת הפסלות שהוגשה לבית המשפט המחוזי לבין הפירוט המדוקדק של טענות פסלות בערעור הפסלות: טענות שרובן ככולן לא נזכרו בבקשה המקורית. בפרט טוענים המשיבים, נגד ייחוס מניעים זרים לבית המשפט קמא - היכרות קודמת עם משרד עורכי דין שעורכי דין בו עתידים להעיד. לטענתם, אין מקום להעלאת טענה המטילה דופי כה חמור בבית המשפט בלא שלבית המשפט עצמו ניתנה ההזדמנות להתייחס לטענה זו. לגוף הערעור, טוענים המשיבים, כי המערערים מבקשים למעשה לערער על החלטות בינים שקיבל בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור פסלות: עירוב של מין בשאינו מינו. לטענתם, מנסים המערערים להלך אימים על בית המשפט המחוזי באמצעות הליכי פסלות. מטעמים אלה, סבורים המשיבים, כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות לדוגמא.

7.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות. אכן, בקשת הפסלות וערעור הפסלות שבפני לוקים בליקויים רבים: בקשת הפסלות נוסחה בלשון כללית וגורפת ו"הזמינה" את בית המשפט "להודות", על סמך בחינה עצמית בקיומם של טעמי הפסלות שנתגלו, לפי הנטען, בהחלטותיו. בערעור הפסלות, לעומת זאת, מועלות לראשונה טענות שונות ומשונות שלא נזכרו קודם לכן. בפרט חמורים הדברים, שעה שהמערערים מנסים לשער מדוע מגלה בית המשפט משוא פנים כלפיהם. אף שבא כוח המערערים זהיר דיו, על מנת לנסח את דבריו כהשערות גרידא, ולא כטענות עובדתיות הנתמכות בתצהיר, אין הוא נרתע מהעלאת השערות בעלמא מסוג זה ומייחוס שיקולים אישיים זרים לבית המשפט. כל זאת , שעה ש"השערות" אלו לא הובאו כלל בפני בית המשפט המחוזי, וממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתייחס אליהם. גם לגוף הדברים, לא מצאתי בטענות המערערים (בגירסתן המורחבת) עילה כלשהי שיש בה כדי להביא לפסלות בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינם. אין חולק שבית המשפט קיבל מספר החלטות שלא הניחו את דעת המערערים. אולם עובדה זו, כשלעצמה, אינה מהווה עילת פסלות. לכל היותר, רשאים היו המערערים לבקש לערער על החלטות מעין אלו בדרך ובמועד הקבועים בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד , לא פורסם; ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ

לא פורסם). ייתכן שרצף החלטות זה מצטייר בעיני המערערים כראייה ניצחת למשוא פנים שמגלה בית המשפט כלפיהם. אולם בכך אין די: הלכה היא, "שלא רגישותו הסוביקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה אלא השאלה היא אם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אוביקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט." (ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250). עיון ברצף ההחלטות הדיוניות שקיבל בית המשפט המחוזי אינו מגלה אפשרות ממשית מעין זו. לא מצאתי ממש גם בטענה כאילו אופן ניהול הדיון מצביע על משוא פנים כלפי המערערים: במקום אחר אמרתי:

"אין מקום לתיאור סכמטי של ההליך השיפוטי כהליך דו-שלבי המחולק שווה בשווה בין בית המשפט לבעלי הדין, כך שבשלב הראשון מעלים הצדדים את טענותיהם, במידה ובאופן שהם מוצאים לנכון, שעה שבית המשפט צופה מן הצד, בלא להתערב בהליך ובלא לתת את דעתו לטיעונים שבפניו ובשלב השני נעור בית המשפט, בוחן את טיעוני הצדדים ונותן את הכרעתו. בית המשפט רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים. אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק או מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך, גוזלים ממשאבי בית המשפט ופוגעים במתדיינים הספציפיים ובעקיפין גם בציבור המתדיינים בכללו. בית המשפט מעורב בדיון באופן רציף ודינמי, בשים לב להתרחשויות בדיון שבפניו." (ע"א 3145/97 חמודה נ' מינהל מקרקעי ישראל , לא פורסם; ראו גם חוסין מוסא ח' פלאח נ' חמדיה, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ , לא פורסם; ע"פ 192/87 איוון ג'ון דמיאניוק נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מא(2) 141).

סיכומו של דבר לא מצאתי בטיעוני המערערים, בין בגירסתם המצומצמת, ובין בגירסתם המורחבת, כל טענה שיש בה כדי להצביע על קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים כלפיהם. משכך הם פני הדברים, איני נדרש לשיהוי בו נגועות מקצת מטענות בקשת הפסלות וערעור הפסלות, המתייחסות לאירועים שהתרחשו שבועות וחודשים לפני מועד הגשת בקשת הפסלות.

הערעור נדחה. לכאורה, ראוי היה לחייב את המערערים בסכום הוצאות ניכר, אולם נוכח מצבם, מצאתי לנכון לקבוע, כי יישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.