ע"א 2051/16 משה איטח נ. ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ

1.

מונחת לפני בקשה מטעם המערערת בע"א 2079/16, להשבת ההתחייבות העצמית, ערבות צד שלישי וערבות בנקאית, שאותם הפקידה במסגרת בקשתה למתן סעד זמני בערעור שבנדון. כל אלה הופקדו במסגרת צו זמני שניתן במעמד צד אחד, צו שפקע ביום 22.3.2017 כשהבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור נדחתה לאחר קבלת כל התגובות. יוער כי ביום 20.6.2018 ניתן פסק הדין בהליך שבנדון, שבו נדחה הערעור.

המערערת מבססת את בקשה על המועדים הקבועים בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דהיינו חלוף למעלה משנה מיום פקיעת הצו שבגדרו הופקדו ההתחייבות והערובות. כן נטען כי לגופם של דברים אין בנסיבות העניין כל הצדקה לקבוע מועד אחר להחזרת כתב הערבות לידי המערערת. מנגד, משיב 1 מתנגד לשלוש הבקשות, לכל אחת מהן מטעם שונה:

2.

ערבות בנקאית . בתקנות סדר הדין האזרחי לא מופיעה האפשרות להאריך את המועד להחזרת עירבון שהופקד במסגרת סעד זמני מכוח תקנה 364(ב). דין שונה יש לכתב ערבות, שביחס להשבתו רשאי בית המשפט לקבוע מועד חדש (ראו תקנות 371(ג), 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. לעניין תחולת תקנה 371 בערכאת הערעור ראו רע"א 3780/16 קלנר נ' עזבון פת גיטיה ז"ל , פסקה 13 והאסמכתאות שם ( 24.7.2016 )). יריעת המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היא האם הערבות הבנקאית שהופקדה בתיק היא בגדר ערבות לפי תקנה 364(א), או עירבון לפי תקנה 364(ב). לפי התקנות ערבות בנקאית יכולה להיות "ערבות" או "עירבון" (תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, הגדרות "עירבון" ו"ערבות"). לפי הפסיקה, סיווג הערבות הבנקאית תלוי באופן ניסוח הצו שניתן ופרשנותו (ראו למשל רע"א 9308/08 אלול נ' רביב ,

פסקה 11 (21.4.2009); ע"א 954/15 י.ע דן סנטר ב.ב שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ , פסקה 10 (30.03.2016)). בענייננו הותנה תוקף הצו הזמני שניתן ב"הפקדת התחייבות עצמית בלתי מוגבלת, ערבות צד ג' בסך 150,000 ש"ח וכן עירבון במזומן או ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח". מנוסח זה עולה בעליל כי הערבות הבנקאית נקבעה בתורת עירבון, כחלופה אפשרית להפקדת סכום מזומן, ולא בתורת ערבות צד שלישי. לפיכך דין הבקשה להשבת כתב הערבות הבנקאית להתקבל לנוכח חלוף התקופה הקבועה בתקנות.

ערבות צד שלישי . יוער כי נוסח הבקשה שנשלח למשיב 1 ושעליו הגיב לא כלל את הסעד של השבת כתב הערבות, אולם משיב 1 סבר כי הערבות הבנקאית שהופקדה נחשבת לערבות, ולפיכך התייחס בטיעוניו לשאלה האם יש מקום להשבת כתב הערבות. בהקשר זה טען כי הגיש בבית משפט השלום תביעה נגד המערערת בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מצו מניעה אחר, שהוצא נגדו בבית המשפט המחוזי, ואף הדגיש את מועד מתן פסק הדין בערעור – בתקופה האחרונה. לשיטתו שני הנתונים הללו מצדיקים כי בית המשפט יפעיל את סמכותו הקבועה בתקנה 371(ג) לתקנות, ויקבע מועד אחר להשבת כתב הערבות לידי המערערת, הגם שחלפו למעלה משישה חודשים מיום שפקע הצו הזמני. דין טענה זו להידחות, משילוב שני טעמים: פרק הזמן הרב שחלף מיום פקיעת הצו הזמני, בצירוף העובדה שמשיב 1 לא הגיש במועד בקשה מתאימה לקביעת מועד אחר לפי תקנה 371(ג); לא פורט כל נזק קונקרטי שנגרם למשיב 1 כתוצאה ממתן הצו, אף על פי שנטען באופן כללי לקיומו של נזק. אף לא הוצגה כל תשתית רלוונטית. נזכיר כי חלפו כשנה וארבעה חודשים מיום שהתגבש הנזק הנטען, ובנסיבות אלה לא הייתה כל מניעה להגיש תובענה מתאימה, גם אם בירורה היה ממתין בפועל להכרעה בערעור, ומכל מקום לא הייתה כל מניעה כי משיב 1 יסביר מהו הנזק שנגרם לו בתקופה שחלפה. בכך אין לקבוע מסמרות, כמובן, בכל טענה עתידית שעשוי משיב 1 להעלות. עסקינן לא בקיומה או העדרה של עילת תביעה למשיב 1, אלא במועד שבו זכאי מי שהפקיד כתב ערבות לקבלו בחזרה לידיו. מחוקק המשנה קבע פרק הזמן של חצי שנה כברירת מחדל לצורך המשך תוקף הערבות, וכל האמור לעיל לא בא אלא לומר כי משיב 1 לא עמד בנטל המוטל עליו מכוח תקנה 371(ג) להראות "טעמים מיוחדים" המצדיקים לשנות את המועד הקבוע בתקנות.

התחייבות עצמית . המערערת סבורה כי יש להורות גם על השבת ההתחייבות העצמית שהפקידה. משיב 1 מתנגד לכך בנסיבות העניין, ובהקשר זה הדין עמו. התחייבות זו אינה מוגבלת בתנאים שבהם הוגבלו הערבות והעירבון, ובשלב זה לא ניתן לשלול את האפשרות – מבלי להביע עמדה כמובן – שלמשיב 1 נגרם או ייגרם בעתיד נזק כתוצאה ממתן הצו (ראו רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים , פ''ד נו(4) 612 (2002)). משיב 1 אף הצהיר כי בכוונתו להגיש בעתיד תובענה בבית משפט השלום בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצו הזמני. בנסיבות כאלה, וגם אם הייתי נכון להניח כי מבחינה עקרונית ניתן להשיב כתב התחייבות עצמית – ואיני קובע זאת – אין לכך מקום בנסיבות העניין.

3.

סוף דבר, כתב הערבות בסך של 150,000 ש"ח וכתב הערבות הבנקאית בסך של 50,000 ש"ח שהפקידה המערערת במסגרת הליך זה יוחזרו לידיה. הבקשה נדחית בכל הנוגע להחזרת כתב ההתחייבות העצמית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.