ע"א 2512/98 יעקב טרכטינגוט נ. ד"ר משה בן ארי

הערעור שבפנינו נסב על שאלת תוקפה של צוואה מיום 17.1.95 שערכה המנוחה צילה שחורי ז"ל (להלן: "המנוחה"), לפיה הורישה את כל רכושה למערער ולאחיו.

בית המשפט המחוזי קבע שבמועד חתימת הצוואה לא ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה, ולכן דין הצוואה להתבטל מכוח הוראת סעיף 26(א) לחוק הירושה, התשכ"ה1965-. כן קבע בית המשפט כי הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה היו מוזרות ביותר ולוטות באפלה, ויצרו חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד הוריו של המערער על המנוחה.

עיקר טענותיו של המערער בערעור שבפנינו נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר לצלילות דעתה של המנוחה במועד חתימת הצוואה, ובאשר להשפעה שהופעלה על ידי הורי המערער על המנוחה עובר למועד חתימת הצוואה.

לאחר שבחנו את טענות בעלי הדין ועיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתנו כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ובמסקנותיו. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, אלא במקרים חריגים. ביחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו, דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל , פד"י מד(1) 594, 598). במקרה זה, בית המשפט המחוזי בחן בפסק דינו את הראיות בחינה מעמיקה ויסודית, ולא הסתפק בדברים כלליים. הכרעתו התבססה על מסמכים רפואיים אובייקטיבים, עדויות רפואיות וכן על התרשמותו ממהימנות העדים שהעידו בפניו. בנסיבות אלה אין זה מקרה חריג, ולא מצאנו מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים 1-3, בסכום כולל של 30,000 ש"ח.