ע"א 2591/15 דוד אגוזי נ. קלוד פודמסקי

השופט י' עמית :

1.בין המערער לבין המשיב 1, תושב חוץ המתגורר בצרפת (להלן: המשיב ), נערך בשנת 2008 הסכם למכר דירת המגורים שבה מתגורר המערער עד עצם היום הזה (להלן בהתאמה: ההסכם

ו- הדירה ).

העובדות לגבי נסיבות חתימת ההסכם תוארו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא, ובתמצית נציין כי המערער נקלע לחובות כלפי מספר נושים, לרבות חוב בסכום של כ-415,000 ₪ לעיריית תל אביב. הדירה הועמדה למכירה במסגרת הליכי כינוס בהוצאה לפועל בעקבות הליכים בהם נקטה עיריית תל אביב לגביית החוב. על פי הערכת שמאי מטעם כונס הנכסים, שווי הדירה הועמד על 160,000 דולר כפנויה, כאשר במימוש כפוי תיתכן הפחתה של עד כ-24,000 דולר. שכנו של המערער הגיש לכונס הצעה לרכישת הדירה בסכום של 170,000 דולר.

ביני לביני, ניסה המערער למכור את הדירה בעצמו על מנת לפרוע את חובותיו. ואכן, ביום 29.10.2008 נחתם ההסכם בינו לבין המשיב, לפיו רכש המשיב את הדירה בסכום של 228,000$. סכום התמורה הועבר כולו עד לסוף חודש מרץ 2009 לחשבון נאמנות, ממנו שולם החוב לעירייה ולנושים האחרים. הסדרי החוב עם העיריה והנושים הנוספים נערכו על ידי המשיב 2, עורך דין אליו הגיע המערער בהמלצתה של אחותו וגיסו (להלן: עו"ד ליובין ). במסגרת הסדרי החוב עלה בידי עו"ד ליובין להפחית את חוב העיריה באופן משמעותי וכך גם כלפי נושים אחרים. יתרת התמורה נותרה עד עצם היום הזה בחשבון הנאמנות, אך המערער לא פינה את הדירה.

2.בשנת 2012 פנה המערער בתביעה לבית משפט קמא, ובה עתר לביטול ההסכם בטענה כי חתימת ההסכם נעשתה "תוך עושק, עורמה, כפייה, תרמית, ניצול, רמאות של התובע שהינו אדם מבוגר נכה נרדפי הנאצים". לאחר שמיעת הצדדים והעדים מטעמם, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לעילת ההטעייה והעושק אין כל בסיס, כי גילו של המערער (כבן 74-70 בעת הארועים) לא השפיע באופן כלשהו על שיקול דעתו בהתקשרות בהסכם המכר; כי תנאי החוזה לא רק שלא היו גרועים מהמקובל, אלא נהפוך הוא; וכי הדרך בה פעל באמצעות עו"ד ליובין הביאה לכך שהתקבלה תמורה גדולה יותר עבור הדירה, וכי נותרה לו יתרה ראויה לאחר סילוק חובותיו. בית משפט קמא מצא כי המערער חתם על מסמכים רבים במהלך השנים, לרבות בקשות ותצהירים שהוגשו להוצאה לפועל, בהם פרט את כוונתו למכור את הדירה לשם כיסוי חובותיו; וכי אחותו וגיסו ליוו אותו לפחות בחלק מהמפגשים שנערכו במשרדו של עו"ד ליובין.

סופו של דבר, שתביעתו של המערער לביטול ההסכם מחמת עושק ותרמית נדחתה, ועל כך נסב הערעור שבפנינו.

3.במסגרת הערעור חזר המערער על טענות העושק והתרמית, וגם שינה טעמו והוסיף וטען כי במהלך השנים לא הודיעו לו שהכסף הופקד בחשבון הנאמנות, וביני לביני מחירי הדירות עלו ונבצר ממנו לרכוש דירה חלופית כפי שהתכוון לעשות.

4.נאמר בקצרה, כי לא מצאנו ממש בטענות המערער, ואנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא, על קרבו ועל כרעיו, מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מפסק הדין ומהמסמכים הרבים שהובאו בפנינו על ידי המשיבים עולה כי טענות העושק, התרמית והניצול מופרכות מעיקרן. על אף שהמערער עתר לביטול ההסכם, הוא צירף משום מה לתביעה את עו"ד ליובין, הגם שהטענות כנגדו היו במישור יחסי עורך דין-לקוח, ולא היה בהן כדי לשרת את הסעד שנתבע על ידו.

5.למעלה מן הצורך נציין, כי לא מצאנו כל בסיס לטענות שהועלו כנגד טיפולו של עו"ד ליובין במערער ובעיסקת המכר. נהפוך הוא. כפי שעולה מהראיות שהוצגו, עו"ד ליובין סייע למערער להחלץ מהתסבוכת אליה נקלע. הטענה כי המערער לא ידע כי הכספים עומדים לרשותו בחשבון הנאמנות אף היא חסרת היגיון, וכפי שעולה מרישומיו של עו"ד ליובין, המערער שוחח עמו פעמים רבות וקשה להלום כי המערער, שהיה מעורה לגבי היקף חובותיו ופרעונם, לא ידע כי יתרת התמורה ממתינה לו בחשבון הנאמנות.

אף לא למותר לציין, כי המשיב, המתגורר עדיין בחו"ל, גילה אורך רוח וסבלנות בלתי מצויה כלפי המערער, והסכים ליתן לו ארכה אחר ארכה כדי להתפנות מהדירה (ביני לביני הבעלות בדירה הועברה על שם המשיב). יתירה מזו, המשיב אף נטל על עצמו תשלום היטל השבחה אשר בהתאם להסכם בין הצדדים אמור היה לחול על המערער.

6.סוף דבר, שאנו דוחים את הערעור. טוב היה לתביעה שלא הוגשה מלכתחילה, על אחת כמה וכמה שלא היה מקום לערעור.

המערער ישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך 15,000 ₪.